ויקרא, פרק ז׳, פסוק כ״ג

הציווי המופנה אל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וכולל גם גרים ועבדים משוחררים, אוסר לחלוטין את אכילת החלב, שהוא השומן העטוף בקרום המכסה את האיברים הפנימיים. האיסור מוגבל למיני שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז שמהם מביאים קרבנות לה', ולכן חלבם נאסר מתוך כבוד גם בסעודת חולין, בעוד שחלב חיות בר ועופות מותר באכילה, ויש המסבירים הבדל זה במורכבות הרוחנית של בהמות הבית. התוספת כׇּל־חֵלֶב מרחיבה את ההלכה לבהמות כלאיים, אך מכיוון שהאיסור מתייחס רק לשומן המשותף לשלושת המינים, אלית הכבש מותרת באכילה. האזהרה לֹא תֹאכֵלוּ חלה גם על כמות מזערית ועל בעל חיים שספק אם הוא חיה או בהמה, והיא כה מוחלטת עד שהאיסור חל ומצטבר לעונשים נוספים גם כאשר הבהמה אסורה מסיבות אחרות.