עם כניסתם של הכהנים לתפקידם, הם זכו למעמד מיוחד המקנה להם זכויות קבועות. זכויות אלו אינן בגדר הטבה זמנית, אלא מהוות בסיס למערכת יחסים מתמשכת בין העם למשרתי ה'. מתנות אלו כוללות, בין היתר, את עורות קדשי הקדשים שהם חולין, וכן את החזה והשוק של הקדשים הקלים הניתנים לכהנים [העמק דבר]. המסורת מדייקת כי הפסוק פותח במילה אֲשֶׁר, ויש להקפיד לקרוא אותה כך ולא לטעות ולקרוא "כאשר" [מנחת שי].
מוקד הדיון הפרשני נעוץ בביאור צירוף המילים בְּיוֹם מָשְׁחוֹ. משמעות המשיחה כאן היא עצם הגידול, הרוממות וההבדלה של הכהנים לתפקידם על ידי ה' [רמב"ן, אוהב גר, העמק דבר]. הפרשנים נחלקו כיצד להבין את התזמון המתואר בפסוק, ומחלוקת זו הולידה שלוש גישות מרכזיות:
גישה אחת מציעה לקרוא את הפסוק שלא כסדרו, כך שיובן כי ה' ציווה ביום המשיחה עצמו לתת לכהנים את מתנותיהם מאת בני ישראל [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
לעומתם, פרשנים אחרים מתנגדים לשינוי סדר המילים ומסבירים כי האות בי"ת במילה בְּיוֹם משמשת למעשה כמו האות מֵם, כלומר "מיום משחו". לפי פירוש זה, החל מאותו יום שבו נכנסו הכהנים לתפקידם ונישאו למעמדם, חלה החובה לתת להם את המתנות הללו [אבן עזרא, חזקוני, רד"צ הופמן].
מנגד, ישנה גישה הדוחה הן את שינוי סדר הפסוק והן את החלפת משמעות האותיות, וקוראת את הכתוב כפשוטו המילולי. לפי תפיסה זו, הציווי המקורי ניתן עוד קודם לכן בהר סיני, ובני ישראל אכן הפרישו את המתנות כבר מאז. עם זאת, ה' ציווה שהנתינה בפועל לידי הכהנים תתרחש בדיוק ביום משיחתם, ולא רגע אחד קודם לכן [מלבי"ם].
בסופו של דבר, בין אם הציווי נאמר ביום המשיחה ובין אם יושם בו לראשונה, מתנות אלו נקבעו כחֻקַּת עוֹלָם – חוק נצחי התקף לכל דור ודור שבו מוקרבים קרבנות [ביאור שטיינזלץ].