הלכות קודשי הקודשים מגיעות לשיאן בהגדרת זכויות הכהנים בבשר הקורבנות. בעוד שההנחיות הקודמות עסקו בעצם קדושת הקורבן ובאופן הקרבתו, כאן המוקד עובר אל חלוקת הבשר לכהנים ואל אכילתו, המהווה מצווה בפני עצמה [הופמן].
הקביעה כי כׇּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים זכאי לאכול מן הקורבן, נועדה לרבות גם כהנים בעלי מום, ואפילו אם המום קבוע ומלידה [מלבי"ם, חזקוני]. עם זאת, המילה יֹאכְלֶנּוּ מדגישה כי האכילה מותרת רק לכהן כשר וטהור, ולא לכהן שנפסל מעבודתו [מלבי"ם]. כדי למנוע מחלוקות ותחרות בין הכהנים על הזכות להקריב ולקבל את הבשר, הקורבנות לא ניתנו רק לכהן הספציפי שביצע את העבודה, אלא חולקו בין כל בני המשפחה הכהנית (בית האב) ששירתה באותו יום, כאשר הכהן הגדול היה רשאי ליטול את חלקו בראש [הופמן].
הדרישה כי הבשר בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל, מכוונת לחצר המשכן או לעזרה שבבית המקדש [ביאור יש"ר]. חובה זו נובעת ישירות מהגדרת הקורבן כקֹדֶשׁ קָדָשִׁים, בניגוד לקודשים קלים המותרים באכילה בכל רחבי העיר [שטיינזלץ]. באשר לכתיב המילה קָדוֹשׁ, קיימת מחלוקת בין חכמי המסורה וכתבי היד האם היא נכתבת בכתיב חסר או מלא, אך הדעה המקובלת היא שהמילה נכתבת בכתיב מלא, שכן אינה נמנית ברשימת המילים החסרות בתורה [מנחת שי].
הפרשנים מציינים כי הכפילות בביטוי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא אינה מקרית ונושאת משמעות הלכתית. רוב המפרשים מסכימים כי המילים "קודש קודשים" באות להרחיב את הדין וללמד שגם זבחי שלמי ציבור נאכלים לזכרי כהונה בלבד. מנגד, המילה הוּא משמשת כמיעוט, ונועדה להחריג קורבנות מסוימים כמו קורבן תודה ואיל נזיר. מכיוון שקורבנות אלו נאכלים ליום ולילה בלבד, בדומה לקודשי קודשים, היה מקום לטעות ולהשוות את דינם כך שייאכלו רק על ידי זכרי כהונה. לכן באה המילה למעט וללמד שהחלקים המורמים מקורבנות אלו אינם מוגבלים לזכרים בלבד [מלבי"ם, חזקוני, ברטנורא, אדרת אליהו]. עם זאת, יש המעירים כי רש"י נמנע מלפרט דרשה זו בפירושו משום שהיא רחוקה מן הפשט הפשוט של הכתוב [משכיל לדוד].