הפסוק ממשיך לעסוק באיסור החמור לאכול מבשר קורבן השלמים בעת טומאה, ומפרט את סוגי הטומאות השונים. רוב הפרשנים מצביעים על כך שישנה התפתחות ביחס לפסוק הקודם: בעוד שהפסוק הקודם עסק בטומאה חמורה שנובעת מגופו של האדם עצמו (כמו זב ומצורע), פסוק זה מרחיב את הדין לטומאה חיצונית שהאדם נדבק בה באמצעות מגע [מלבי"ם, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, בכור שור].
התורה מדגישה כִּי תִגַּע, כדי ללמד שהאיסור חל דווקא על מגע ישיר בטומאה, ומוציא מכלל זה טומאה שנגרמה על ידי נשיאת הדבר הטמא ללא מגע ישיר [מלבי"ם, אדרת אליהו]. המילים בְּכָל טָמֵא מתייחסות לבעלי חיים ולטומאת מת, אך מוציאות אוכל, משקה וכלים, שאינם יכולים לטמא אדם [ביאור יש"ר, מלבי"ם].
הפסוק מפרט את מקורות הטומאה החיצוניים:
בְּטֻמְאַת אָדָם מתייחס למגע באדם טמא, כגון זב, נידה, מצורע או טמא מת [ביאור יש"ר, שטיינזלץ].
בִּבְהֵמָה טְמֵאָה מתייחס לבהמה שמתה (נבלה). למרות הניסוח, פרשנים מסבירים כי זהו ביטוי מקוצר הכולל גם מגע בנבלה של בהמה טהורה [רמב"ן, ביאור יש"ר, העמק דבר, רד"צ הופמן].
שֶׁקֶץ טָמֵא מתייחס לשרצים, דגים או עופות האסורים באכילה, ובאופן ספציפי לשמונת השרצים המטמאים את האדם במותם [שד"ל, רלב"ג, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
הפרשנים שמים לב שהפסוק כורך יחד טומאות חמורות (כמו טומאת מת) וטומאות קלות (כמו מגע בנבלה או שרץ). שילוב זה בא ללמד שעונש הכרת חל על כל טומאת גוף, בין אם מקורה קל ובין אם חמור. לעומת זאת, אדם טהור שאוכל בשר קודש שנטמא, אינו חייב כרת אלא מלקות בלבד [מלבי"ם, רש"ר הירש, חומש קה"ת].
האיסור חל על אכילה מִבְּשַׂר זֶבַח השלמים, מה שממעט חלקים שאינם בשר כמו גידים [אדרת אליהו]. עם זאת, כפילות עונש הכרת בפרשיות הקורבנות נדרשת כדי לרבות ולהחיל את חומרת הדין גם על קודשי מזבח שאינם מיועדים כלל לאכילה, כגון קטורת ולבונה [תורה תמימה, אדרת אליהו].
העונש על מעשה זה הוא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. המילה מֵעַמֶּיהָ מנוסחת בלשון זכר מכיוון שהיא מתייחסת ל"אדם" [נתינה לגר]. עונש הכרת החמור מיושם רק כאשר האכילה בטומאה נעשתה במזיד. אם האדם אכל בשוגג, עליו להביא קורבן חטאת כדי לכפר על מעשיו [חומש קה"ת], והדין חל גם על אדם שאינו כוהן שנגע בטומאה ואכל [חזקוני].