הוראות הקרבת קורבן האשם משוות את מעמדו לזה של קורבן העולה, ומגדירות במדויק את מקום השחיטה ואת אופן הטיפול בדם. ההשוואה לקורבן העולה אינה מקרית, אלא נועדה לרומם את מעמדו של האשם ולהבהיר כי למרות שהוא אינו נשרף כליל על המזבח, דרגתו אינה פחותה [ביאור שטיינזלץ].
על פי הציווי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה, קורבן האשם נשחט בצדו הצפוני של המזבח, והדבר מהווה תנאי הכרחי לתקינות הקורבן [תורה תמימה, ביאור יש"ר].
השימוש במילה יִשְׁחֲטוּ בלשון רבים, בתוך פרשיה הכתובה כולה בלשון יחיד, עורר דיון נרחב. בטרם העיסוק במשמעות הריבוי, הפרשנים עומדים על מהות הפעולה עצמה ומבחינים בין "שחיטה" לבין מונחים אחרים. הפועל מציין פעולת חיתוך מדויקת ומסוימת בצוואר הבהמה באמצעות סכין, להבדיל מ"טבח" המציין הכנה כללית של בשר לאכילה, או "זבח" המעיד על שחיטה לצורך חגיגי או מקודש [מלבי"ם, פרדס יוסף].
לגבי לשון הרבים בפועל זה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב בא להרחיב את מעגל הרשאים לשחוט, וללמד שפעולת השחיטה אינה מוגבלת לכוהנים בלבד, אלא כשרה גם על ידי זרים, נשים ועבדים [תורה תמימה, מלבי"ם]. הסיבה שהיתר זה נכתב דווקא בקורבן אשם ולא בעולה או בחטאת, היא שקורבן אשם מובא אך ורק על ידי יחידים ואין לו גרסה ציבורית. לכן, לשון הרבים כאן בהכרח מצביעה על מגוון השוחטים, בעוד שבקורבנות אחרים היא הייתה עלולה להתפרש בטעות כמתייחסת לקורבנות הציבור [מלבי"ם]. בנוסף, לשון הרבים מדגישה כי מספרם של האנשים העוסקים בשחיטה גדול בהרבה ממספר הכוהנים העוסקים בזריקת הדם [העמק דבר].
סביב המילה יִשְׁחֲטוּ התפתחה גם מחלוקת פרשנית ענפה בעקבות פירושו של רש"י, אשר הזכיר בהקשר זה קיומו של "אשם בציבור". פרשנים רבים תמהו על כך, שכן מבחינה הלכתית קורבן אשם מובא על ידי יחיד בלבד. בעקבות הקושי, יש שקבעו כי מדובר בשיבוש וטעות סופר שהשתרבבה לפירוש רש"י במהלך הדורות, וכי יש לתקן את הגרסה או למחוק אותה כליל [תורה תמימה, פרדס יוסף, ברכת אשר על התורה]. לעומתם, יש שניסו ליישב את גרסת רש"י ולהסביר כי מדובר במצב שבו אשם של יחיד שכבר אין בו צורך מוסב והופך לקורבן נדבה של הציבור [צפנת פענח], או שהכוונה היא לאירוע היסטורי חריג וחד-פעמי שהתרחש בימי עזרא הסופר [פרדס יוסף].
הפסוק ממשיך ומפרט את אופן הטיפול בדם הקורבן: וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק. סמיכות זריקת הדם לשחיטה מלמדת שכשם שהשחיטה נעשית בצפון המזבח, כך גם הכוהן המקבל את הדם לתוך הכלי חייב לעמוד בצפון [תורה תמימה, אדרת אליהו]. פעולת זריקת הדם נעשית מתוך כלי הקיבול ישירות על המזבח, בדומה לקורבן עולה, ובניגוד לקורבן חטאת שבו הדם נמרח באצבע [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
המילה סָבִיב מלמדת על אופן הפיזור: הכוהן זורק את הדם בשתי זוויות נגדיות של המזבח, כך שהדם מתפזר על פני ארבעת הצדדים. הפעולה כולה חייבת להיעשות בחציו התחתון של המזבח, מתחת לחוט האדום המקיף אותו [ביאור יש"ר].