הקרבת קורבן תודה נועדה להביע הכרת הטוב על הצלה. הגבלת זמן אכילת הקורבן ליום אחד ולילה נועדה להבטיח שהאדם לא יערוך סעודות קטנות ומתמשכות לעצמו, אלא ייאלץ להזמין אורחים רבים לארוחה אחת גדולה שבה יפרסם את הנס [העמק דבר]. מעבר לכך, האיסור להותיר בשר למחרת מבטא ביטחון מוחלט בה', שכן מי שיושב בשולחנו של מקום אינו אוגר מלאי למחר, אלא סמוך ובטוח שיקבל את מזונו מידי ה' בכל יום מחדש, בדומה לאיסור הותרת המן במדבר [רד"צ הופמן]. מבחינה פנימית, לכל יום ישנו כוח רוחני מיוחד הפועל בו, והכנת בשר מיום אחד למשנהו פוגמת בכוח זה [רקנאטי]. הקורבן נאכל על ידי המקריב, בני ביתו וכל אדם טהור [אבן עזרא].
הכתוב קובע כי הבשר ייאכל בְּי֥וֹם קׇרְבָּנ֖וֹ וכי לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר. מפסוק זה לומדים כלל ייחודי לדיני הקודשים: בניגוד ליממה הרגילה שבה היום הולך אחר הלילה, בקודשים הלילה הולך אחר היום. לכן, זמנו של הקורבן מתחיל ביום ההקרבה ונמשך לתוך הלילה שאחריו עד עלות השחר [תורה תמימה, פרדס יוסף, רש"ר הירש]. אף שמן התורה מותר לאכול את הבשר כל הלילה עד הבוקר, חכמים גזרו שיש לסיים את האכילה עד חצות הלילה, כדי להרחיק את האדם מלעבור על איסור נותר [רש"י, תורה תמימה, ביאור יש"ר].
הפסוק מנוסח עם מילים יתירות שנועדו להרחיב את הלכת האכילה ליום ולילה גם לקורבנות ולחלקים נוספים. המילה קׇרְבָּנ֖וֹ מלמדת שגם לחמי התודה המלווים את הקורבן נידונים בדיוק כמו הבשר עצמו לעניין זמן האכילה [רש"י, מזרחי, רד"צ הופמן]. המילה וּבְשַׂר באה לרבות קורבנות שהם בשר בלבד ללא לחם, כגון ולדות של בהמת תודה או בהמות שהומרו והוחלפו בה, שאף הם נאכלים ליום ולילה [רמב"ן, מזרחי, תורה תמימה, משכיל לדוד].
המילה זֶבַח מרבה קורבנות חטאת ואשם [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה]. החלוקה ההלכתית כאן היא עקרונית: קורבנות שמובאים כנדבה מוחלטת (כמו שלמים רגילים) נאכלים לשני ימים, אך קורבנות שיש בהם יסוד של חובה (כמו חטאת, אשם ותודה) נאכלים ליום אחד בלבד [מלבי"ם]. בנוסף, צירוף המילים תּוֹדַת שְׁלָמָיו מלמד שקורבן התודה הוא למעשה תת-סוג של קורבן השלמים, ולכן תודה שנשחטה לשם שלמים כשרה, אך שלמים שנשחטו לשם תודה פסולים [תורה תמימה].
המילה שְׁלָמָיו מוסיפה לרשימת הקורבנות הנאכלים ליום אחד גם את איל הנזיר ושלמי פסח. סביב הגדרת "שלמי פסח" קיימת מחלוקת בין הפרשנים. יש המסבירים שהכוונה היא ל"חגיגת ארבעה עשר" – קורבן החגיגה המובא יחד עם קורבן הפסח [רש"י]. מנגד, פרשנים אחרים חולקים וסוברים שקורבן החגיגה נאכל לשני ימים, ולכן הם מסבירים ש"שלמי פסח" הם בהמות שהופרשו לשם קורבן פסח אך לבסוף לא הוצרכו לו (מותר הפסח). מכיוון שייעודן המקורי היה לפסח, שנאכל רק בלילה אחד, גזרת הזמן המחמירה נשארת עליהן גם כשהן מוקרבות כשלמים [רמב"ן, מזרחי, תורה תמימה]. חלק מהמפרשים מיישבים את המחלוקת ומסבירים שהדעה הראשונה מבוססת על שיטת התנא בן תימא, בעוד שהדעה החולקת מבוססת על שיטת חכמים [ריב"א, שפתי חכמים, גור אריה].