ויקרא, פרק ז׳, פסוק ט״ו

את וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו והלחמים המצורפים אליו חובה לאכול בפרק זמן קצר של יום אחד והלילה שאחריו. הגבלת זמן זו מאלצת את מביא הקרבן לערוך סעודה מרובת אורחים המפרסמת את ההודיה לה', ומחנכת אותו לבטוח בחסדי ה' שיתחדשו בכל יום מבלי לאגור מזון. הלשון המורחבת מלמדת שדין זה משמש אב טיפוס לקרבנות חובה נוספים, כגון קדשי קדשים ושלמים הקשורים לפסח, בין אם מדובר בקרבן חגיגה ובין אם בבהמה שהופרשה לפסח ואבדה. הקביעה כי הקרבן יֵאָכֵל דווקא בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ חושף שבהלכות המקדש הלילה הולך אחר היום, ולכן זמן האכילה נמשך אל תוך הלילה שאחרי ההקרבה. אף על פי שהתורה קובעת כי האדם לֹא־יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר ומתירה מן הדין לאכול עד עלות השחר, חכמים הקדימו את סיום האכילה לחצות הלילה כדי להרחיק את האדם מעבירה.