מערכת הקרבנות מחלקת את חלקי הבהמה בין המזבח, הכהנים והבעלים. בקרבן העולה, שכל בשרו נשרף כליל על גבי המזבח, מוענקת מתנה אחת בלבד לכהנים: עור הבהמה. רוב הפרשנים מסבירים כי התורה הוצרכה להדגיש דין זה דווקא בקרבן העולה; בקרבנות חטאת ואשם, הכהנים מקבלים את הבשר, וממילא ברור שהם זוכים גם בעור הנגרר אחריו. מנגד, בקרבנות שלמים, העור שייך לבעלים. מכיוון שבעולה הכהנים אינם זוכים בבשר, היה מקום לחשוב שהעור יישרף או יחזור לבעלים, ולכן בא הכתוב לחדש שהעור שייך לכהנים [רמב"ן, הטור הארוך, רלב"ג]. מתוך פסוק זה לומדים הפרשנים כי דין זה חל על כל קדשי הקדשים, שעורותיהם ניתנים לכהנים, בניגוד לקדשים קלים שעורותיהם נשארים בידי הבעלים [תורה תמימה, מלבי"ם].
לגבי זהות מקבל העור, המילים וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב עשויות להתפרש כפשוטן, שהעור ניתן לאותו כהן ספציפי שביצע את עבודת ההקרבה [אבן עזרא]. אולם, הגישה המרכזית במסורת ההלכתית היא שהביטוי אינו מצמצם את הזכות לכהן הבודד, אלא מתייחס לכלל משמרת הכהנים (בית אב) העובדת באותו יום במקדש, והעורות מתחלקים ביניהם בשווה [חזקוני, רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן, ברכת אשר].
עם זאת, הכתוב מציב סייגים לזכאות זו. הכפילות לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה באה להדגיש שהעור הופך לקניינו האישי המוחלט של הכהן [ביאור יש"ר], אך במקביל ממעטת כהנים שאינם ראויים לעבודה באותה עת. הכהנים המודרים מחלוקת העורות הם אונן (אבל טרם קבורת מתו), טבול יום (שנטמא, טבל, וממתין לשקיעת החמה) ומחוסר כיפורים (שטרם הביא את קרבנו להיטהר). היה מקום לחשוב שמאחר שהעור אינו מיועד לאכילה, כהנים אלו יוכלו להשתתף בחלוקתו למרות שאסור להם לאכול מבשר הקרבנות. לכן, הפסוק מדגיש שרק כהן הראוי להקרבה זוכה בעור [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
בנוסף, המילים אֲשֶׁר הִקְרִיב מלמדות שהזכות לעור קמה רק לאחר שהקרבן הוקרב כהלכתו ודמו נזרק כראוי, והבעלים יצאו ידי חובתם. אם הבהמה נשחטה ונמצאה טרפה, או שדמה נשפך ולא נזרק, הכהנים אינם זוכים בעור [רבנו בחיי, רש"ר הירש].
הגדרת הקרבן כעֹלַת אִישׁ נועדה להבהיר שמדובר בקרבן של בעלים פרטיים, ובכך להוציא עולות השייכות להקדש (בדק הבית), שעורותיהן נמכרים והכסף מוקדש למקדש. כמו כן, המילה "איש" ממעטת קרבן של קטן [נתינה לגר], ומוציאה קרבן שנפסל עקב מחשבה לא נכונה של הכהן בזמן השחיטה (חוץ לזמנו או חוץ למקומו), שכן במצב זה הקרבן אינו נחשב עוד כעולה של הבעלים [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש].
על אף הצמצום במילה "איש", הכתוב חוזר מיד ומרבה באמצעות המילים עוֹר הָעֹלָה. חזרה זו באה לכלול גם עולות של נשים, עבדים וגרים, ואפילו עולה שנשחטה שלא לשמה. למרות שעולה כזו אינה מרצה ואינה מוציאה את הבעלים ידי חובתם, היא עדיין נחשבת כשרה להקרבה, ולכן הכהנים זוכים בעורה [תורה תמימה, מלבי"ם].
במישור הלשוני, הפרשנים מציינים כי המילה עֹלַת נהגית במלעיל (ההטעמה בהברה הראשונה), בהתאם לכללי הדקדוק של "נסוג אחור", מאחר שהמילה הבאה אחריה, "איש", מוטעמת בתחילתה [אבן עזרא, מנחת שי, אבי עזר]. לבסוף, מתוך המילים לוֹ יִהְיֶה, לומדים חז"ל הלכה נוספת מעבר לדיני העור: עצמות עולת הבהמה מותרות בהנאה, וניתן להשתמש בהן לעשיית כלים [תורה תמימה].