דיני הקרבנות מלמדים כי שלמות פיזית של הקרבן אינה מספקת; כוונתו ומחשבתו של האדם הן שקובעות את מהותו. הקרבן יכול להיות מוקרב כהלכתו, אך מחשבה פסולה אחת ברגע קריטי עלולה להרוס את קדושתו לחלוטין. מוקד הדיון סביב הכתוב נסוב על הפער המרתק שבין המשמעות המילולית של המילים לבין ההלכה הפסוקה והגיונה הפנימי.
במבט ראשון, הפשט הפשוט רומז כי אדם המותיר מבשר הזבח ואוכל ממנו ביום השלישי, פוסל את הקרבן למפרע, וכל מי שאכל ממנו קודם לכן נושא בעוון. גישה זו רואה באכילת בשר מקולקל ביום השלישי פגיעה בכבוד שמים, שכן האוכל משולחן גבוה נדרש לאכול מאכל ראוי ומכובד [העמק דבר]. עם זאת, חכמי המסורת והפרשנים עקרו את הכתוב מפשוטו וקבעו פה אחד כי אין מדובר באכילה בפועל ביום השלישי, אלא במחשבת האדם בשעת ההקרבה. הסיבה לכך נעוצה בהיגיון הפנימי של עבודת הקודש: עיקר הכפרה והריצוי נעשים בשעת זריקת הדם על המזבח. מרגע שהקרבן נרצה והתקבל, לא ייתכן שמעשה מאוחר של אכילה יפסול אותו למפרע, ובוודאי שאין זה הגיוני להעניש אדם שאכל מהבשר בזמן המותר, רק משום שאדם אחר אכל ממנו לאחר מכן [רד"צ הופמן, מלבי"ם, אבן עזרא, שד"ל].
לכן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מתייחסות לכהן המחשב בליבו בשעת אחת מארבע עבודות הדם (שחיטה, קבלה, הולכה או זריקה) לאכול מן הבשר מחוץ לזמן המותר. הכפילות הפועלית, הבאה בלשון עתיד, מצביעה על התכנון והמחשבה שבלב ולא על מעשה שהושלם [מלבי"ם, הכתב והקבלה]. יתרה מזאת, המושג "אכילה" כאן רחב וכולל הן את אכילת האדם (אכילת הבשר) והן את אכילת המזבח (הקטרת החלבים ושפיכת הדם) [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
אם עלתה מחשבה זרה כזו, הרי שהקרבן לֹא יֵרָצֶה – הוא מאבד את תכליתו המרכזית ואינו מתקבל ברצון לפני ה'. הכתוב מוסיף ומזהיר: הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ. כלומר, בשעת ההקרבה עצמה אסור שיעלה הכהן במחשבתו כוונה זו. הפועל "יחשב" בבניין נפעל מעיד על מחשבה זרה ומעוותת, החורגת מהרצון הפשוט והנכון של עבודת הקודש, שכן הכהן המשרת את ה' חלילה לו לחשוב מחשבות סכלות כאלו [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה].
כתוצאה ממחשבה פסולה זו, הקרבן מוגדר כעת: פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה. המילה פיגול מתפרשת כדבר מתועב, מאוס ומרוחק, או כבשר שצורתו וריחו נשתנו [אבן עזרא, ביאור יש"ר, הכתב והקבלה, רד"צ הופמן]. יש המקשרים את המילה לשורש פ.ל.ג, המבטא פילוג והפרדה – הכהן במחשבתו מפריד ומנתק את מעשה השחיטה ממעשה האכילה, ובכך מחלל את שלמות הרעיון של הקרבן, שאמור להיות מוקדש באופן מוחלט לה' [רש"ר הירש, הכתב והקבלה].
הסיום מציג את חומרת המעשה: וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא. מאחר שהקרבן נפסל כבר בשעת ההקרבה בגלל המחשבה, הרי שגם אם אדם יאכל מהבשר בתוך הזמן המותר (ביום הראשון או השני), הוא ייענש [רש"י, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. העוון המוזכר כאן מפורש כעונש כרת החמור, הנלמד מגזירה שווה לדין בשר נותר [תורה תמימה, רש"ר הירש, נתינה לגר]. הפרשנים מדגישים כי דין כרת חל דווקא כאשר המחשבה הפסולה הייתה על אכילה מחוץ לזמן, בשונה ממחשבה על אכילה מחוץ למקום המיועד, שאמנם פוסלת את הקרבן, אך אינה מחייבת את האוכלו בעונש כרת [תורה תמימה, מלבי"ם, הכתב והקבלה].