ויקרא, פרק ז׳, פסוק י״ח

הלכות הקרבנות דורשות טהרה מוחלטת של הכוונה, ואף שניתן להבין מהכתוב איסור על אכילה ממשית של בשר מקולקל, הגישה המרכזית קובעת כי המילים וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵ֠ל מתייחסות למחשבה עתידית בלבד. לפיכך, אם בשעת העבודה הכהן מתכוון לאכול מן הבשר או להקטיר את החלבים בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי, כלומר מחוץ לזמן המותר, הקרבן לֹ֣א יֵרָצֶה֒ ולא יתקבל לכפרה לפני ה'. על כן מוזהר הכהן, הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ, לבל תעלה בדעתו מחשבה זו היוצרת ניתוק בין השחיטה למטרתה והופכת את הקרבן לפִּגּ֣וּל, דבר מתועב, מאוס ודחוי. כתוצאה מפסול מהותי זה בשעת ההקרבה, וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ אפילו ביום הראשון, תיענש בעונש כרת החמור, כפי שמשתמע מן הקביעה עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא.