ויקרא, פרק ז׳, פסוק כ״ט

קרבן השלמים מבטא קרבה, אהבה ושמחה בין האדם לבוראו, ולכן בעל הקרבן נוטל בו חלק פעיל. הציווי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מופנה אל הבעלים, ומלמד כי הַמַּקְרִִיב המקדיש את הבהמה הוא זה שיָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ במו ידיו אל המזבח, ולא הכהן. הבאה אישית זו מדגישה את הגשת המנחה הישירה לה', ומעוררת באדם את ההבנה שהבהמה מתקבלת ברחמים כתחליף להקרבת עצמו. שותפות זו נוהגת בכל סוגי השלמים, המכונים יחד זֶבַח שְׁלָמָיו, אך התוספת של האות מ"ם במילה מִזֶּבַח מורה על כך שאם אדם מביא בהמות רבות, די שיביא אחת מהן בעצמו. מנקודת מבט רעיונית, אות זו גם מזכירה לאדם שהקרבן הוא רק מקצת מחובת ההודאה התמידית שעליו להשיב לה' על חייו.