הזמן הקצוב לאכילת בשר הקורבן נועד להבטיח את כבודו של הקודש, למנוע מצב שבו הבשר יסריח ויעורר גועל, וכן לטעת באדם מידת ביטחון בה׳ מבלי לאגור מזון לימים הבאים [פרדס יוסף]. כאשר מסתיים הזמן המותר באכילה, הבשר הופך ל"נותר", חל איסור להמשיך לאוכלו ויש להשמידו.
רוב הפרשנים מסכימים כי ישנה הפרדה רעיונית ותחבירית בפסוק. המילים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי אינן מתארות את מועד סיום האכילה, שכן הבשר נפסל ונאסר כבר עם רדת הלילה של תום היום השני, וזמן אכילתו מוגבל לשני ימים והלילה שביניהם בלבד. חלקה הראשון של ההנחיה מתייחס למצב הצבירה של הבשר – וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח – ואילו המילים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מחוברות להמשך הפסוק: בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. כלומר, הבשר הפסול ממתין במהלך הלילה, ורק בבוקר היום השלישי, באור יום, הוא נשרף [רמב"ן, טור, רלב"ג וביאור יש"ר].
הדגשה זו של שריפה ביום דווקא, מהווה אב טיפוס לכלל הקודשים הפסולים, המלמד שפעולת השריפה שלהם לעולם נעשית ביום בדומה להקרבתם, ולא בלילה [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני ורש"ר הירש]. יתרה מכך, גם אם עבר היום השלישי והבשר לא נשרף, חובה לשורפו בימים הבאים, אך ההקפדה על שריפה בשעות היום בלבד נותרת בעינה [פענח רזא, אדרת אליהו וביאור יש"ר].
הפרשנים מדייקים בבחירת המילים של הפסוק כדי להגדיר מה בדיוק טעון שריפה. המילה מִבְּשַׂר באה למעט וללמד שרק הבשר עצמו נשרף, ולא העצמות, הגידים, הקרניים או הטלפיים. כמו כן, המילה הַזָּבַח ממעטת עובר ושליה שנמצאו בבהמה; אף על פי שהם נחשבים כבשר, הם אינם מוגדרים כזבח משום שלא נשחטו בפני עצמם [תורה תמימה, מלבי"ם ואדרת אליהו].
באשר לאופן ולמקום השריפה, הבעלים שורפים את הבשר הנותר בבתיהם, במקום שבו אכלו אותו, ואין חובה להוציאו מחוץ למקום זה [רלב"ג]. השריפה נעשית באש בדומה לשריפת חלקי הקורבן המוקרבים, אך חל איסור מוחלט לשרוף את הנותר על גבי המזבח עצמו [אבן עזרא].