קרה לכם פעם ששמרתם אוכל טעים קצת יותר מדי זמן, והוא התחיל להתקלקל ולאבד את הטעם שלו? כשמדובר בבשר של קורבן קדוש, ה׳ קבע זמן מדויק שבו מותר לאכול אותו. הסיבה לכך היא כדי לשמור על הכבוד של הקורבן, שלא יסריח ויעורר גועל, וגם כדי ללמד אותנו לסמוך על ה׳ ולא לאגור אוכל לימים הבאים. ברגע שהזמן המותר נגמר, הבשר הופך למצב של וְהַנּוֹתָר, כלומר שאריות, ואסור להמשיך לאכול אותו אלא חובה להשמיד אותו. התורה מסבירה כיצד עושים זאת, והמילים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מתחברות להמשך הפסוק שאומר בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. הכוונה היא שהבשר הפסול ממתין במהלך הלילה, ורק כשעולה הבוקר של היום השלישי, באור יום, שורפים אותו באש. הסיבה ששורפים אותו דווקא ביום היא כדי ללמד אותנו שכל פעולה של שריפת קודשים צריכה להיעשות ביום, בדיוק כמו שהקרבת הקורבן עצמה נעשית ביום. התורה מדייקת וכותבת ששורפים מִבְּשַׂר הקורבן, כדי להסביר לנו ששורפים רק את הבשר עצמו, ולא דברים אחרים כמו העצמות או הקרניים של הבהמה. המילה הַזָּבַח באה להדגיש שמדובר אך ורק בבהמה עצמה שנשחטה. את השאריות האלה הבעלים שורפים באש רגילה במקום שבו הם ישבו לאכול, ואסור בשום אופן לשרוף את השאריות האלה על המזבח הקדוש.
ויקרא, פרק ז׳, פסוק י״ז
פרשת צו
וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.