קרה לכם פעם שהכנתם משהו יפה, אבל בזמן שעבדתם עליו חשבתם מחשבה לא כל כך טובה? כשמדובר בהבאת קורבן לה', לא מספיק שהחיה תהיה מושלמת מבחוץ והמעשה ייעשה בדיוק כמו שצריך. הדבר החשוב ביותר הוא המחשבה של האדם.
התורה משתמשת במילים וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל. במבט ראשון, זה נשמע כאילו התורה מדברת על מישהו שאוכל את בשר הקורבן ביום השלישי, כשכבר אסור לאכול ממנו, ובגלל זה הקורבן נהרס. אבל חכמים מסבירים לנו כאן סוד מדהים: אי אפשר להרוס קורבן אחרי שהוא כבר התקבל באהבה! עיקר הקורבן קורה כשהכהן זורק את הדם על המזבח. לכן, המילים האלו בעצם מתארות מצב שבו הכהן, ממש בזמן שהוא עושה את עבודת הקודש, מתכנן בלב שלו לאכול מהבשר מחוץ לזמן המותר.
ברגע שעולה לכהן מחשבה לא נכונה כזאת, הקורבן לֹא יֵרָצֶה – הוא מאבד את המטרה שלו וכבר לא מתקבל לפני ה'. התורה מדגישה על הכהן הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ, כדי ללמד אותנו שכהן שמשרת את ה' חייב לשמור על מחשבות נקיות וטהורות. בגלל אותה מחשבה שגויה, הקורבן מקבל שם מיוחד: פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה. המילה "פיגול" מתארת משהו מאוס, מרוחק ולא רצוי. מכיוון שהקורבן נפסל כבר בהתחלה רק בגלל המחשבה של הכהן, התורה מזהירה: וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא. כלומר, גם אם אדם יאכל מהבשר הזה בזמן שבדרך כלל מותר לאכול אותו, הוא עדיין יעשה עבירה וייענש עליה, כי הקורבן נהרס לגמרי כבר מהרגע הראשון בגלל כוונה לא נכונה בלב.