יצא לכם פעם להרגיש כל כך שמחים ורגועים, שפשוט רציתם לתת מתנה למישהו בלי שום סיבה מיוחדת? בזמן שבית המקדש היה קיים, אנשים יכלו להביא לה' מתנה כזו בדיוק. בניגוד לקרבן תודה שמביאים כשניצלים מסכנה וצריך לסיים לאכול אותו ביום אחד, כאן מדובר על קרבן שמביאים מתוך רוגע, ויש לו שני סוגים.
הסוג הראשון נקרא נֶדֶר. זה קורה כשאדם מבטיח להביא קרבן, לפעמים כשהוא קצת דואג ורוצה להתפלל. בגלל שהוא לקח על עצמו הבטחה אישית, אם הבהמה שהכין הלכה לאיבוד או נפסלה, הוא חייב להביא בהמה אחרת במקומה. הסוג השני נקרא נְדָבָה. כאן האדם פשוט מצביע על בהמה מסוימת ואומר שהוא מתנדב לתת אותה מכל הלב. במקרה כזה, אם קרה משהו לאותה בהמה, ההבטחה שלו מבוטלת והוא לא צריך להביא אחת אחרת, כי הוא התכוון רק אליה.
מכיוון שהקרבנות האלה באים מתוך שמחה ושלווה, התורה נותנת לנו יותר זמן לאכול אותם, יומיים ולילה אחד. התורה מלמדת שהכי טוב לאכול את הקרבן בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ, כלומר ביום הראשון. אבל מה קורה אם לא סיימנו הכל? התורה אומרת וְהַנּוֹתָר, כלומר, לא כדאי לחלק את הארוחה ולהשאיר בשר בכוונה למחר, אבל אם נשאר בשר במקרה, מותר להמשיך ולאכול אותו גם וּמִמָּחֳרָת, ביום השני.
כשהלילה שלאחר היום השני מתחיל, נכנסים ליום השלישי והבשר נאסר באכילה. מכיוון ששורפים דברים קדושים רק באור יום, משאירים את הבשר בהמתנה עד שעולה הבוקר של היום השלישי, ורק אז שורפים אותו באש. דבר נוסף וחשוב מאוד הוא המחשבה של הכהן שמקריב את הקרבן. הכהן חייב לעשות את עבודתו עם כוונה טהורה. אם בזמן שהוא מכין את הקרבן הוא חושב לעצמו שהוא יאכל מהבשר ביום השלישי, המחשבה הלא נכונה הזו פוסלת ומקלקלת את הקרבן מיד. אבל אם הכהן עבד נכון, ורק אחר כך מישהו טעה ואכל מהבשר ביום השלישי, אותו אדם עשה מעשה חמור, אבל הקרבן עצמו נשאר כשר.