ויקרא, פרק ז׳, פסוק י״א

זֶבַח הַשְּׁלָמִים מייצג שלמות ושמחה, שכן הוא נאכל במשותף על ידי המקריב, הכהנים והמזבח, ובכך משים שלום בין ישראל לה'. הפתיחה וְזֹאת תּוֹרַת קובעת חוק אחיד לכל סוגי קרבן זה, הכוללים נדרי הבטחה, נדבות וקרבנות תודה על הצלה מסכנה, ומהווה מעבר לפירוט הלכות אכילת הבשר. בשונה מקרבנות הבאים לכפר על חטא, קרבן זה מובא כדורון של אהבה בידי האדם עצמו, ובמקרה של קרבן תודה הוא אף מלווה בלחמי מצה וחמץ המחייבים הזמנת אורחים רבים כדי לפרסם את נס ההצלה. הסיום אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה' מדגיש כי למרות שרוב הבשר נאכל על ידי הבעלים, המעשה כולו והלחם המצורף אליו חייבים להיות מוקדשים מתוך כוונה טהורה לשם שמים, ולא כאמתלה לספק תאווה לבשר.