ויקרא, פרק ז׳, פסוק א׳

לאחר פירוט החטאים המחייבים קרבן אשם, הכתוב עובר להציג את אופן עבודת הכהנים המעשית. המילים וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קובעות כלל אחיד לכל סוגי האשמות, לפיו דמם נזרק על חלקו התחתון של המזבח, וכל הלומד דינים אלו נחשב כאילו הקריב את הקרבן בפועל. קרבן זה מוגדר כקֹדֶשׁ קָדָשִׁים כדי לבטא את מדרגתו העליונה של בעל התשובה, אשר לאחר שבירת יצרו מגיע למדרגה רוחנית הגבוהה אף מזו של צדיק גמור. לבסוף, המילה הוּא מלמדת כי הקרבן נפסל אם התערב בקרבנות אחרים, וכן שאם אדם ניסה להמיר את הבהמה באחרת, הבהמה החלופית מתקדשת אך אינה מוקרבת על המזבח אלא נמכרת לטובת קרבנות הציבור.