ויקרא, פרק ז׳, פסוק כ׳

אכילת בשר קודש דורשת התאמה מוחלטת בין קדושת הקורבן לטהרת האוכל, ואדם טמא הניגש לאכול ממנו מפר את גבולות הקדושה. המילה וְהַנֶּפֶשׁ מלמדת כי העונש חל רק על איש או אישה שאכלו מתוך מודעות ורצון בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים, כלומר מקורבנות המיועדים למזבח, וכן מחלקים המוקטרים או מבשר שנפסל אֲשֶׁר לַה'. ההדגשה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו מבהירה כי מדובר באדם טמא שאכל בשר טהור, והיא מתייחסת לטומאה אישית הניתנת להסרה, בייחוד טומאה חמורה היוצאת מגופו, ולא לטומאת הבשר. העובר על איסור זה נענש בכך שוְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ, עונש רוחני המתבטא בניתוק חברתי, בערירות או במניעת קבורה עם אבות המשפחה, בעוד שאר העם נותר ללא פגע.