ויקרא, פרק ז׳, פסוק ט׳

כל מִנְחָה אשר תֵּאָפֶה, בין אם נאפית מיד ובין אם בשלב מאוחר יותר, וכל מנחה הנַעֲשָׂה בכלי עמוק ורוחש בַמַּרְחֶשֶׁת או עַל מַחֲבַת שטוחה, ניתנת לכהנים. אף שעל פי הפשט המנחה שייכת בלעדית לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ כגמול על טרחתו או כדי שיאכל אותה בעודה חמה, הגישה המרכזית קובעת כי הוא משמש רק כנציג המחלק אותה לכלל הכהנים העובדים באותו יום, כך שלּוֹ תִהְיֶה האחריות לחלוקה. פירוט הכלים השונים בא ללמד שאין לתת לכהן אחד מנחה שלמה מסוג מסוים תמורת מנחה אחרת, אלא חובה לחלק מכל מנחה לכל הכהנים הנוכחים. חלוקה שוויונית זו מדגישה שאכילת הקורבנות אינה שכר חומרי על מאמץ פיזי, אלא ביטוי של אחווה ושותפות רוחנית בעבודת ה'.