ויקרא, פרק ז׳, פסוק ז׳

למרות שקורבן האשם אינו מובא על חטאים חמורים שחייבים עליהם עונש כרת, הוא מהווה מעילה בקודש ולכן הושווה לקורבן החטאת בדין כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם. השוואה זו מלמדת ששני הקורבנות שווים בדין אכילת הבשר על ידי זכרי הכהונה, וכן שקורבן האשם טעון סמיכת ידיים של הבעלים לפני השחיטה ממש כמו החטאת. הקביעה הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ מעניקה את הזכות לבשר לכל כוהן הכשיר לעבודת הכפרה באותו היום, ומוציאה מכלל זה כוהנים שאינם ראויים לעבודה באותה עת עקב טומאה או אבלות. לאחר שהבעלים התכפרו, הבשר עובר לבעלות הכוהנים והם רשאים לעשות בו כרצונם, כאשר המילים לוֹ יִהְיֶה מוסיפות שהם זוכים אפילו בעצמות הקורבן ויכולים להכין מהן כלים. במקרה ייחודי שבו כוהן מקריב קורבן על חטא של עצמו, הוא אינו חולק אותו עם שאר משפחת הכוהנים אלא הקורבן שייך לו בלבד.