ויקרא, פרק ז׳, פסוק כ״ו

איסור מוחלט וגורף חל על אכילת וְכׇל־דָּם, משום שהדם מייצג את נפש החי וההרחקה ממנו נועדה למנוע את טשטוש הגבולות בין האדם לבין עולם החי. המילים בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם מדגישות כי בניגוד להלכות קורבנות אחרות, איסור זה אינו מוגבל לזמן שבו בית המקדש קיים, אלא הוא חובה אישית התקפה בכל זמן ובכל מקום. הסיומת לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה מגדירה את תחולת האיסור, אשר כולל גם חיות בר, אך מוציא מכלל זה דם של דגים וחגבים המותרים לכתחילה. התורה פירטה את שני המינים הללו יחד כדי למנוע הסקה שגויה, שכן לכל אחד מהם דינים ייחודיים ולא ניתן היה ללמוד על איסור הדם של האחד מתוך דיניו של השני.