יצא לכם פעם לחשוב מה קורה לכל החלקים של הקרבנות שמביאים למשכן? כשמישהו מביא קרבן עולה, הבשר כולו נשרף על המזבח לכבוד ה'. אז מה נשאר לכוהנים שעובדים כל כך קשה? התורה מגלה לנו שהם מקבלים מתנה אחת מיוחדת: את עור הבהמה. בקרבנות אחרים הכוהנים מקבלים בשר לאכול, אז זה די ברור שהם מקבלים גם את העור שעוטף אותו. אבל בקרבן עולה, בגלל שהם לא אוכלים מהבשר בכלל, היינו יכולים לחשוב שהעור יישרף באש או יחזור לאדם שהביא את הקרבן. לכן התורה מדגישה שהעור שייך לכוהנים.
התורה קוראת לקרבן הזה עֹלַת אִישׁ, כדי להסביר שמדובר בקרבן שמביא אדם פרטי בוגר. אבל לאיזה כוהן בדיוק נותנים את העור? המילים וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב לא מתכוונות רק לכוהן האחד שעשה את העבודה, אלא לכל קבוצת הכוהנים שעובדת באותו יום במשכן, והם מחלקים את העורות ביניהם שווה בשווה.
כדי שהכוהנים יזכו בעור, המילים אֲשֶׁר הִקְרִיב מלמדות שהקרבן היה חייב להיות מוקרב בצורה נכונה ומושלמת, בדיוק לפי כל הכללים. בנוסף, המילים לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה מדגישות שהעור הופך להיות רכושו הפרטי של הכוהן, אבל רק כוהנים טהורים שראויים לעבוד באותו רגע יכולים לקבל ממנו. מאותן מילים ממש לומדים חכמים עוד דבר מעניין: לא רק העור מותר בשימוש, אלא גם העצמות של הקרבן, שמהן אפשר אפילו להכין כלים!