יצא לכם פעם לתהות מה קורה לבשר של הקורבנות אחרי שמביאים אותם אל ה׳? התורה מלמדת אותנו שאכילת בשר הקורבן על ידי הכהנים היא מצווה חשובה בפני עצמה. כדי שהכהנים לא יריבו ביניהם מי יזכה לקבל את הבשר, נקבע כלל חכם: הקורבן לא ניתן רק לכהן המסוים שעשה את העבודה, אלא מחולק בין כל משפחת הכהנים ששירתה באותו יום, כדי שכולם יאכלו יחד באהבה.
התורה קובעת כי כׇּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים זכאי לקבל חלק מהבשר. הכלל הזה בא ללמד אותנו שגם כהנים שיש להם מום בגוף יכולים להשתתף באכילה. עם זאת, המילה יֹאכְלֶנּוּ מדגישה שיש תנאי אחד הכרחי: הכהן חייב להיות טהור לגמרי כדי שיהיה מותר לו לאכול.
בנוסף, הכהנים לא יכולים לארוז את הבשר ולקחת אותו הביתה. התורה דורשת כי בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל, כלומר מותר לאכול אותו אך ורק בתוך החצר של המשכן או בית המקדש. הסיבה לכך היא שהקורבנות הללו הם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, בדרגת הקדושה הגבוהה ביותר, ולכן צריך לשמור עליהם ולאכול אותם רק במקום קדוש ומיוחד, בניגוד לקורבנות אחרים שמותר לאכול בכל מקום בעיר.