הכתוב משרטט את פריסת ההתיישבות של שבי ציון, ומבחין בין הנהגת העם הקובעת את מושבה בעיר הבירה לבין שאר העם המתיישב בערי השדה.
הפרשנים מסכימים כי פתיחת הדברים, וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בִּירוּשָׁלִָם, משמשת כהקדמה כללית לרשימת האישים והמשפחות שתפורט מיד בפסוקים הבאים. לעומת הנהגה זו, שאר העם התיישב וּבְעָרֵי יְהוּדָה האחרות.
ההתיישבות מחוץ לירושלים לא הייתה אקראית, אלא אִישׁ בַּאֲחֻזָּתוֹ בְּעָרֵיהֶם; כל אדם שב להתגורר בדיוק באותו מקום אחוזה שהיה שייך למשפחתו ולאבותיו טרם גלות בבל [מצודת דוד, מלבי"ם]. הקבוצות השונות המרכיבות את העם שחזר לשבת באחוזותיו ההיסטוריות מפורטות בסוף הדברים: יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה.