לאחר הסדרת אזורי המגורים של השבים לציון, מפורט אופן התיישבותם של הלוויים. במקום להתרכז באזור אחד, הלוויים התפזרו במרחב שבין נחלותיהם של שני השבטים המרכזיים שסביב ירושלים.
המילה מַחְלְקוֹת מתארת קבוצות של לוויים שנחלקו לחלקים והתפזרו אנה ואנה ברחבי הארץ. הפרשנים מסכימים כי הלוויים התחלקו כך שחלקם ישבו בארץ יהודה וחלקם בארץ בנימין. יש המבארים את הצירוף יְהוּדָה לְבִנְיָמִין כתיאור של רצף התיישבותי המשתרע מנחלת יהודה ועד לנחלת בנימין [אבן עזרא ומצודת דוד], בעוד אחרים מסבירים שהכוונה היא לחלוקה לשני השבטים גם יחד, כאילו נכתב "ליהודה ולבנימין" [מלבי"ם].
הצורך בפיזור זה נובע מההיסטוריה של נחלות השבטים [מלבי"ם]. בימי חלוקת הארץ המקורית, הערים שהופרשו מתוך נחלות יהודה ובנימין ניתנו לכוהנים בלבד, ואילו הלוויים קיבלו את עריהם מיתר השבטים. אולם בתקופת שיבת ציון, ערי האחוזה המקוריות של הלוויים היו רחוקות מדי מירושלים. מכיוון שהיו זקוקים לקרבה למקדש, הם נאלצו לשנות את מקום מושבם ההיסטורי והתיישבו בין בני יהודה ובנימין, תוך שהם בונים לעצמם יישובים וחצרות סביב ירושלים.