התנהלותו התקינה של המקדש דרשה מערכת מסודרת של סמכויות, מימון ואחריות יומיומית, והיא נשענה על צווים מלכותיים.
הביטוי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם מעורר דיון באשר לזהותו של המלך המצווה ומהות הציווי. גישה אחת מפרשת כי מדובר במלך פרס, דריווש, אשר מכוח פקודתו נעשתה עבודת המקדש והוא זה שמינה את האחראים על המלאכה מתוך אמון בהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המזהים את המלך כדוד המלך, אשר קבע לדורות את סדרי המשמרות, כאשר מלך פרס רק אישר וקיים את הזכות ההיסטורית הזו [מלבי"ם].
המילה וַאֲמָנָה מתפרשת במספר אופנים המאירים צדדים שונים בתפקיד. רוב המפרשים מסבירים מילה זו מלשון קיום, תוקף והתחייבות רשמית [אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פירוש אחר גוזר את המילה מלשון אמונה ואמון [רלב"ג], ואילו פרשנות נוספת קושרת אותה למילה אומנות, כלומר מומחיות ומיומנות מקצועית [מלבי"ם].
תפקידם של הַמְשֹׁרְרִים המתבצע דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מתחלק לשני רבדים עיקריים. בפן המנהלי והכלכלי, הוטלה על המשוררים האחריות לדאוג לתיקון בדק הבית ולצרכיו השוטפים של המקדש. המלך העניק להם סמכות ואמון מלא להוציא כספים מאוצר המלכות, תוך הסתמכות על הדיווח היומי שלהם לגבי סכום ההוצאות הנדרש באותו יום [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. בפן הרוחני והטקסי, מדובר בהתחייבות יומיומית וקבועה לעבודת השירה עצמה, כאשר מומחה לשירה היה ממונה על המשוררים, מדריך אותם וקובע עבורם בכל יום איזה שיר ישירו ואיזה ניגון ינגנו [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].