קרה לכם פעם שהכנתם ציור או מתנה למישהו שאתם אוהבים, פשוט כי רציתם לשמח אותו ולא בגלל שביקשו מכם? בדיוק על ההרגשה הזו התורה מדברת כאן. בני ישראל מתכוננים להיכנס לארץ, והתורה מלמדת אותם שבזכות הקרבת הקרבנות הם יזכו להצליח.
הפסוק פותח במילים וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה, שזהו קרבן שעולה באש על המזבח. אבל זו לא חובה שחייבים לעשות, אלא משהו שעושים כשמחליטים מכל הלב להביא מתנה לה'. התורה מדברת במיוחד על עֹלָה אוֹ זֶבַח, שהם קרבנות של תודה ושלום. ה' שמח מאוד בקרבנות האלה, כי הם באים מתוך רצון טוב ואהבה, ולא בגלל שמישהו עשה חטא וצריך לבקש סליחה.
מתי מביאים את המתנות האלה? לפעמים זה קורה כדי לְפַלֵּא נֶדֶר, כלומר כשאדם מבטיח בדיבור שלו להביא קרבן, אולי כשהוא נמצא בצרה ומבקש עזרה. לפעמים זה קורה אוֹ בִנְדָבָה, כשאדם פשוט מחליט באותו רגע להקדיש מתנה מיוחדת. וגם מביאים אותם אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם, שזה אומר בחגים שלנו. התורה גם מזכירה שהקרבנות האלו באים מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן, כדי ללמד אותנו שאת התוספת המיוחדת לקרבן, שנקראת נסכים, מביאים רק עם בהמות ולא עם עופות.
המטרה של כל המתנות האלה היא לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לה'. כמובן שה' לא באמת זקוק לאוכל או מריח את הקרבן. הכוונה היא שזה עושה לה' נחת רוח ושמחה גדולה. ה' הכי שמח לראות את הילדים שלו בוחרים לעשות את הרצון שלו, ומביאים לו מתנות מתוך בחירה חופשית ולב טוב.