תארו לעצמכם שאתם מכינים מתנה מיוחדת למישהו שאתם אוהבים. האם תביאו את המתנה בדיוק כמו שהיא, או שאולי תוסיפו לה כרטיס ברכה יפה ועטיפה חגיגית? התורה מלמדת אותנו שכאשר אדם מביא קורבן של בהמה לה', הקורבן אינו שלם לבדו. כדי להשלים אותו, חובה לצרף אליו גם קורבן מן הצומח שכולל קמח, שמן ויין. אפילו אם האדם רק רצה להתנדב ולהביא בהמה, ההשלמה הזו היא חובה גמורה.
התורה משתמשת במילה הַמַּקְרִיב כדי ללמד אותנו שהחובה הזו שייכת לכולם, לגברים ולנשים, ואפילו לאדם שמצא קורבן שאבד ומביא אותו למזבח. בנוסף, המילה קָרְבָּנוֹ מדגישה שהאדם חייב לקנות את התוספות הללו מהכסף הפרטי שלו, בניגוד לעצים ולמלח שעל המזבח שנקנו מקופת הציבור השייכת לכולם.
אז מה בדיוק מביאים? קודם כל מביאים סֹלֶת, שזו מילה לגרגרי חיטה טחונים ודקים. הכמות שמביאים נקראת עִשָּׂרוֹן, שזו הייתה מידה עתיקה לדברים יבשים. את הקמח הזה מערבבים עם שמן, והכמות של השמן נקראת רְבִעִית הַהִין. המילה בָּלוּל מסבירה לנו שצריך לערבב היטב את השמן בתוך הקמח. בדרך כלל, כשמביאים מנחה של קמח בלבד, הכהנים אוכלים את רובה ורק קצת נשרף על המזבח. אבל כאן, מכיוון שהקמח והשמן מצטרפים לקורבן של בהמה, הם נשרפים בשלמותם על המזבח.
ומה עושים עם היין? את היין לא מערבבים עם הקמח והשמן, וגם לא שופכים אותו ישר על האש. בראש המזבח היו מונחים ספלי כסף מיוחדים עם נקבים קטנים. הכהנים היו מוזגים את היין לתוך הספלים האלו, והיין היה נוזל לאט לאט דרך החורים מטה, אל תוך חללים עמוקים שהיו ממש ביסודות של המזבח.