במדבר, פרק ט״ו, פסוק ה׳

יצא לכם פעם לדמיין איך נראתה העבודה סביב המזבח כשאדם הביא קורבן לה'? מלבד הקורבן עצמו, היו מביאים גם יין. כשהתורה אומרת וְיַיִן לַנֶּסֶךְ, היא לא מתכוונת שסתם שופכים את היין על אש המזבח, הרי אסור היה לכבות אותה. במקום זאת, היו יוצקים את היין בזהירות לתוך ספלים מיוחדים שהיו קבועים בפינת המזבח, ומשם היין היה זורם למטה אל תוך היסודות של המזבח. היין הזה הובא במידה מדויקת שמתאימה לַכֶּבֶשׂ, כלומר דווקא לכבש צעיר מאוד שנמצא בשנתו הראשונה. התורה מוסיפה את המילה הָאֶחָד כדי ללמד אותנו שאם אדם מביא כמה קורבנות שונים, הוא לא יכול להביא כמות אחת של יין שתספיק לכולם יחד. הוא חייב להביא יין בנפרד לכל קורבן וקורבן. המילים עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח רומזות לנו על מקרה מיוחד של אדם שהיה חולה בצרעת והתרפא. בדרך כלל, מי שמביא קורבן על חטא שעשה לא מצרף אליו יין, כי קורבן של חוטא לא צריך להיות חגיגי ומהודר. אבל המצורע שכבר סבל מהמחלה שלו, נחשב לאדם שהחטא שלו כבר נמחק ונסלח. לכן, כשהוא מביא את הקורבנות שלו כדי להיטהר, הוא כן זוכה לצרף אליהם את היין.