במדבר, פרק ט״ו, פסוק ו׳

יצא לכם פעם לאפות עוגה ולמדוד בדיוק את הכמויות של הקמח והשמן? בבית המקדש, כשאדם הביא קורבן, הדיוק היה חשוב אפילו יותר. התורה משתמשת במילה אוֹ לא כדי להגיד "או זה או זה", אלא במשמעות של "אם". כלומר, אם אדם מביא קורבן של איל, שהמנחה שלו גדולה יותר משל כבש רגיל, יש כללים חדשים ומדויקים. אבל מה זה בעצם לָאַיִל? זהו כבש בוגר שכבר התחיל את השנה השנייה לחייו. הניקוד המיוחד של המילה רומז לנו שהכללים האלה שייכים גם לקורבנות מיוחדים שמוקרבים בזמנים קבועים. המילה תַּעֲשֶׂה מלמדת אותנו משהו מעניין על ההכנה. בניגוד לעבודות אחרות שרק הכהן יכול לעשות, את ההכנה של המנחה הבעלים יכולים לעשות בעצמם. אדם יכול לטרוח ולהכין את התערובת בבית שלו, או פשוט לשלם ולקנות אותה מוכנה בבית המקדש. כשהוא מכין אותה, התורה אומרת שהיא צריכה להיות בְּלוּלָה, כלומר מעורבבת היטב בשמן. המילה נכתבה בלשון נקבה כדי להתאים למילה מנחה, וזה מזכיר לאדם שכשהוא מערבב את השמן והסולת, הוא צריך לחשוב ולכוון שהוא עושה זאת במיוחד עבור המנחה. התורה גם מציינת את הכמות המדויקת של השמן, שְׁלִשִׁית הַהִין. הסיבה לכך היא שאי אפשר היה לנחש את הכמות הזו לבד מתוך כמות הסולת או היין, ולכן התורה הייתה צריכה לכתוב לנו את המידה המדויקת כדי שההכנה תהיה מושלמת.