במדבר, פרק ט״ו, פסוק ג׳

כאשר אדם מחליט מרצונו להקריב אִשֶּׁה, כלומר קרבן הנשרף באש, הכתוב מתמקד בהבאת עֹלָה אוֹ זֶבַח כגון קרבנות שלמים ותודה, שכן ה' חפץ במיוחד בקרבנות הבאים מתוך נדבת הלב. קרבנות אלו, שבעקבות חטא המרגלים חויבו בתוספת נסכים, מובאים בשלושה מצבים: לְפַלֵּא נֶדֶר על ידי קבלת חובה מילולית מפורשת, אוֹ בִנְדָבָה כמסירה מיידית של בהמה, אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם כחובת עולי הרגלים. פירוט זה, יחד עם ההדגשה שהקרבן יבוא מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן, מלמד כי קרבנות כחטאת ואשם וכן עולת עוף אינם טעונים נסכים כלל. מטרת ההקרבה היא לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ, לא במובן הפיזי אלא כנחת רוח לה' על קיום רצונו ועל בחירתם החופשית של המתנדבים. בזכות הקרבת קרבנות אלו, יזכו בני ישראל לנצח במלחמותיהם.