במדבר, פרק ט״ו, פסוק כ״ד

כאשר העם נכשל בעבודה זרה בשוגג בעקבות הוראה מוטעית של הסנהדרין, המכונים מֵעֵינֵי הָעֵדָה משום שהם השכל הלאומי המנחה, נדרש תהליך כפרה מיוחד. החובה מוטלת על כׇל־הָעֵדָה, כך שכל שבט מקריב קורבנות, והאומה כולה נידונה כגוף אחד שבו עיכוב של שבט בודד מונע את הכפרה מכולם. באופן חריג, קורבן פר לְעֹלָה קודם לשעיר לְחַטָּת, משום שבחטא זה האמונה והמחשבה הפסולה הן העיקר ועליהן מכפרת העולה, בעוד המעשה הפיזי הוא משני. חסרונה של האות אל"ף במילה לְחַטָּת מסמל את מעמדה הנדחה של החטאת במקרה זה, וכן את מהות החטא של כפירה באחדותו המוחלטת של ה'. הבאת הנסכים המודגשת במילים וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט מבהירה הלכתית כי רק העולה טעונה נסכים, ומסמלת מבחינה רעיונית את חידוש המסירות המוחלטת לעבודת ה'.