קרה לכם פעם שראיתם מישהו עושה מעשה שאסור לעשות, הזהרתם אותו וביקשתם ממנו להפסיק, אבל הוא פשוט התעלם והמשיך כאילו כלום לא קרה? זה בדיוק מה שקרה במדבר. אנשים ראו אדם שאוסף עצים ביום השבת. התורה משתמשת במילים הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים. זה נשמע קצת כפול, הרי כבר ידענו שמצאו אותו, נכון? החכמים מסבירים שהמילים האלו באות ללמד אותנו שהם לא סתם נתקלו בו במקרה. הם ממש ניגשו אליו, הזהירו אותו והסבירו לו כמה חמור המעשה שהוא עושה ביום המנוחה של ה׳. אבל במקום להניח את העצים ולעצור, הוא היה עקשן והמשיך במעשיו בכוונה מול העיניים שלהם.
בגלל שהוא פעל מתוך עקשנות ולמרות האזהרה, היו חייבים להביא אותו למשפט. האנשים הביאו אותו אל מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וְאֶל כׇּל־הָעֵדָה. למה היו צריכים גם את משה וגם את אהרן? מכיוון שבאותו זמן עדיין לא היה ברור לגמרי מה צריך להיות העונש המדויק על המעשה הזה. לכן, היה צורך בחוכמה המיוחדת של שניהם יחד כדי להגיע להחלטה נכונה וצודקת. ולגבי המילה הָעֵדָה, הרי אי אפשר באמת להעמיד אדם למשפט מול מאות אלפי אנשים במדבר. הכוונה כאן היא לבית המשפט הגדול של החכמים, שישבו יחד עם המנהיגים כדי לעזור לברר את הדין בצורה הכי זהירה ואחראית שיש.