יצא לכם פעם להצטרף למעשה לא כל כך טוב, וממש ברגע האחרון להרגיש עמוק בתוך הלב שזו טעות גדולה ולהתחרט? זה בדיוק מה שקרה לילדים של קורח. בתחילת הדרך, הם השתתפו במריבה הגדולה שאבא שלהם התחיל נגד משה. אבל רגע לפני שהגיע העונש, בתוך הלב שלהם, הם חשבו על כך שוב והבינו שהם טעו.
כאשר האדמה נפתחה, הם אמנם נפלו פנימה יחד עם כל האנשים שהשתתפו במריבה, אבל התורה מספרת לנו שוּבְנֵי קֹרַח ניצלו. התורה משתמשת במילים לֹא מֵתוּ. למה לא כתוב פשוט שהם חיו? כי המצב שלהם היה מאוד מיוחד. ה' ראה את החרטה האמיתית שהייתה להם בלב, ועשה להם נס מופלא. בתוך הבור שבאדמה, ה' הכין להם מקום מיוחד, גבוה ובטוח, כדי שהם לא ייפלו עד למטה. הם ישבו שם לבד, וזה היה העונש שלהם על כך שבכלל השתתפו במריבה שגרמה לריחוק בין אנשים בעם, אבל חייהם ניצלו.
הסיפור שלהם לא נגמר בתוך האדמה. אחרי זמן מה, ה' עשה להם נס נוסף: עמוד של סלע התרומם מתחתיהם והעלה אותם חזרה אל פני האדמה. הם היו כל כך אסירי תודה עד שאמרו שירה לה'. לאחר מכן הם אפילו זכו לקבל חלק בארץ ישראל, ומהמשפחה שלהם יצאו נביאים ומשוררים גדולים ששירתו בבית המקדש, כמו למשל שמואל הנביא.
הסיפור הזה נכתב כאן כדי להראות לנו את ההבדל בינם לבין דתן ואבירם. דתן ואבירם לא התחרטו כלל על המריבה שעשו, ולכן הם ומשפחתם לא ניצלו. אבל הבנים של קורח ניצלו בזכות מחשבה אחת טובה של תשובה. זה מראה לנו עד כמה הכוח של חרטה הוא עצום, ואפילו מחשבה קטנה של סליחה בלב יכולה לשנות הכול.