מערכת הצדק המקראית מפקידה את ביצוע גזר דין המוות של רוצח במזיד בידיו של קרוב משפחת הנרצח, תוך שילוב בין הדין הפלילי לבין תחושת הצדק האישית. גֹּאֵל הַדָּם הוא קרובו של הנרצח, אך במקרה שאין לנרצח קרוב משפחה, קיימת חובה על בית הדין להעמיד לו גואל שיבצע את הדין וינקום את מותו [ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה, רש"ר הירש].
הוצאתו להורג של הרוצח אינה רק רשות, אלא מצווה המוטלת על גואל הדם לאחר שנתברר אשמו של הרוצח ונגמר דינו בבית הדין [רלב"ג]. גם אם הגואל מתנצל וטוען שאינו יכול להמיתו, המצווה נותרת בעינה ועליו לחזור אחריו כדי לקיים את העונש [תורה תמימה]. החזרה הכפולה על המילים אֶת הָרֹצֵחַ באה ללמד שניתן להוציאו להורג בכל דרך ובכל אמצעי שיש בו כדי להמית, כגון אבן, עץ או ברזל, ולא רק בכלי משחית מוגדרים [מלבי"ם].
המילים בְּפִגְעוֹ בוֹ עומדות במוקד דיון פרשני נרחב, בין היתר בשל ניקוד האות פ"א בחיריק במקום בקמץ כפי שנהוג בדרך כלל בדקדוק, שינוי המרמז על משמעות החורגת מפגישה מקרית [אבן עזרא, הכתב והקבלה, נתינה לגר]. הפרשנים נחלקו בהבנת מהותה של פגיעה זו:
הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שהמילה באה להרחיב את זכות הפעולה של הגואל מבחינה מרחבית. אם הרוצח במזיד נס אל עיר מקלט שלא ברשות בית הדין, או שבית הדין נמנע מלהענישו, רשאי גואל הדם להמיתו בכל מקום שבו יפגוש אותו, ואפילו בתוך ערי המקלט [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, משכיל לדוד, רש"ר הירש].
לעומת זאת, שורת פרשנים אחרת שוללת לחלוטין את הרעיון של הרג אקראי ברחוב. לפי פירוש זה, התורה אינה מתירה זלזול בכבוד האדם עד כדי המתתו באשפתות כלאחר יד. לכן, המילה בְּפִגְעוֹ אינה מתארת פגישה אקראית, אלא את עצם חריצת המשפט וקיום העונש. כלומר, רק לאחר שבית הדין פסק את דינו של הרוצח, השופטים מוסרים אותו כשהוא כפות וחסר אונים לידי גואל הדם, וזוהי ה"פגיעה" בו [שד"ל, הכתב והקבלה, אוהב גר]. יש אף המפרשים כי המילה גזורה מלשון פשע ונגע, ולפיה משמעות הפסוק היא שהגואל ימית את הרוצח בעוונו שדבק בו [נתינה לגר].