קדושת חיי האדם היא מוחלטת, ועוון הרציחה נחשב לחמור ביותר מבין העבירות שבין אדם לחברו. חומרתו כה רבה, עד שאין שום סכום כסף בעולם שיכול לכפר עליו [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. כהמחשה לכך ניתן לראות את המלך אחאב, שלמרות חטאיו הרבים, עוונו לא הוגדש עד שגרם להריגת נבות. ואם אחאב נענש כך על אף שרק סובב את ההריגה ולא ביצע אותה בעצמו, קל וחומר למי שרוצח במו ידיו.
האיסור המרכזי בפסוק הוא וְלֹא־תִקְחוּ כֹפֶר, כלומר אין לקבל פדיון כספי כדי לפטור רוצח מעונש המוות [רש"י, רשב"ם, ביאור שטיינזלץ, גור אריה]. אזהרה זו נדרשת משום שהיינו עלולים לטעות וללמוד גזירה שווה מדיני שור מועד שהרג אדם; שם התורה מאפשרת לבעלי השור לשלם כופר כדי להינצל ממיתה בידי שמים, ולכן היה מקום לחשוב שגם אדם שרצח יוכל לפדות את עצמו בממון. הפסוק בא לשלול אפשרות זו לחלוטין [שפתי חכמים, מזרחי, חזקוני, מלבי"ם].
ביסוד הציווי עומדת תפיסה משפטית ואמונית עמוקה: מערכת המשפט אינה מוסד אנושי שהשופטים רשאים להתגמש בו או למחול על העונש בתמורה לתשלום. המשפט הוא חוק אלוהי, ובית הדין משמש רק כזרוע מבצעת של ה' [רש"ר הירש]. בנוסף, אין לפטור את הרוצח בטענה שהוא שימש רק כשליח ההשגחה העליונה להמית את הקורבן; הרוצח הוא רשע שבחר במעשיו והביא על עצמו את עונשו. קבלת ממון לשחרורו תיחשב לגזל בידי בית הדין, שכן ה' ימצא דרכים אחרות להוציא את דינו לפועל [שפתי כהן].
מתוך הדיוק במילים לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ, לומדים הפרשנים הבחנה משפטית יסודית: דווקא עבור "נפש" של רוצח אין לוקחים כופר, אך לוקחים כופר כספי עבור חבלות וראשי איברים. מכאן נלמד הכלל ש"עין תחת עין" משמעותו תשלום ממון ולא פגיעה גופנית, בניגוד לדין הרוצח שבו העונש הוא נטילת חייו ממש [שד"ל, תורה תמימה, חזקוני]. כמו כן, מהמילים אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת עולה כי מרגע שנגמר דינו של הרוצח למיתה, הוא נחשב מבחינה משפטית לאדם מת. לפיכך, אם אדם אחר חבל בו או הרגו לאחר גזר הדין, אותו אדם יהיה פטור מעונש [תורה תמימה, מלבי"ם].
לצד הפשט העוסק ברוצח במזיד שלא יכול להינצל ממיתה לא על ידי ממון ולא על ידי עונשים חלופיים כגלות או מלקות, הפסוק מתייחס גם להקשר הרחב של הפרשה העוסקת בערי המקלט. הפסוק מזהיר שלא לקחת כופר מרוצח בשגגה כדי לאפשר לו לעזוב את עיר המקלט ולשוב לביתו לפני מות הכהן הגדול [רמב"ן].
על רקע זה, יש המוצאים בפסוק רמז היסטורי לימי בית שני, תקופה שבה כוהנים גדולים קנו את משרתם בשוחד ולא הוציאו את שנתם. כתוצאה מכך, רוצחים בשגגה היו משתחררים מערי המקלט בתוך זמן קצר. הפסוק מזהיר את הציבור שלא לקחת שוחד במינוי כוהנים, שכן הדבר מהווה בעקיפין לקיחת "כופר" המאפשר לרוצח לשוב לביתו שלא כדין [חתם סופר].