התורה מרחיבה את הגדרת הרצח ומלמדת שפעולה קטלנית אינה מוגבלת לשימוש בכלי נשק מסורתי. גם שימוש בגוף כדי לדחוף את הקורבן אל סכנה, או השלכת חפץ עליו מתוך כוונת זדון, נחשבים לרצח לכל דבר ועניין, ובלבד שהמוות הוא תוצאה ישירה של המעשה.
כאשר אדם פועל בְּשִׂנְאָה, מדובר בטינה קודמת וידועה, המביאה אותו לדחוף את חברו מתוך שאט נפש [העמק דבר]. יש המדייקים כי המילה מציינת עוינות נסתרת, בשונה מ"איבה" שהיא גלויה יותר [שד"ל, מלבי"ם]. הפעולה עצמה, יֶהְדֳּפֶנּוּ, מתארת דחיפה פיזית וללא כלי [ביאור שטיינזלץ], שמשמעותה סילוק בכוח של דבר ממקומו [רש"ר הירש]. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לדחיפה ממקום גבוה, כגון מראש גג [אבן עזרא, חזקוני, תורה תמימה], או הדיפה אל תוך אש ומים למצב שבו הקורבן אינו יכול להיחלץ [מלבי"ם].
כדי להרשיע ברצח במקרים אלו, בית הדין נדרש לבצע אומדן מדויק. ממש כפי שבוחנים כלי נשק, יש לשער את גובה המקום שממנו נדחף הקורבן ואת עוצמת הדחיפה, כדי לוודא שאכן היה בהם כדי להמית [תורה תמימה, רש"ר הירש]. כמו כן, מודגש כי על ההמתה להיות תוצאה ישירה של מעשה הרוצח, מה שמוציא מכלל זה גרימת מוות עקיפה, כגון כפיתת אדם לפני חיה רעה [רלב"ג].
החלק השני של הפסוק, אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו, מתייחס לזריקת חפץ קטלני או אפילו הפלת קיר נטוי על הקורבן [אבן עזרא]. פעולה זו צריכה להיעשות בִּצְדִיָּה. הפרשנים מסכימים כי מילה זו מבטאת כוונת זדון, ולרוב מפרשים אותה כלשון מארב; כלומר, התוקף ארב לקורבן וכיון להשליך עליו את החפץ באופן מדויק, ולא זרק דבר באקראי שפגע בו במקרה [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם].
מתוך הפסוק עולה עיקרון משפטי רחב: אין זה משנה אם הרוצח משליך את האדם אל עבר גורם המוות או משליך את גורם המוות על האדם [רש"ר הירש]. היעדר האזכור של כלי משחית ספציפי בפסוק זה נועד להדגיש שעצם הכוונה להרוג והמעשה הישיר הם שמחייבים את ההורג בעונש המלא [שפתי כהן].