הקצאת הערים לשבט לוי מתוך נחלות שאר השבטים מושתתת על עקרונות של יחסיות, הגינות חברתית ומניעת סכסוכים, תוך פיזורם של הלויים ברחבי הארץ בשטחים מוגדרים [ביאור שטיינזלץ].
הציווי מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ מובן בגישה המרכזית כהוראה לשבטים הגדולים לתת מספר רב יותר של ערים, בעוד השבטים הקטנים יתנו פחות, וכך יישמר יחס שוויוני עד להשלמת המכסה הכוללת של ארבעים ושמונה ערי הלויים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, על פי המסורת התלמודית לפיה כל השבטים קיבלו נחלות שוות בגודלן, החלוקה היחסית אינה מתייחסת לשבטים עצמם אלא לבתי האבות בתוכם. כלומר, משפחות שזכו לנחלה גדולה יותר בתוך השבט, נדרשו להפריש חלק גדול יותר מתוכה [רמב"ן, הטור הארוך].
מעבר לכמות הפיזית של הערים, הפרשנים מסכימים כי חלוקת הערים התבססה גם על הערכת שווי כלכלית. מכיוון שהערים נבדלו זו מזו באיכותן ובחשיבותן, ייתכן מצב שבו שבט בעל נחלה קטנה ימסור מספר מועט של ערים, אך שוויין הכלכלי יהיה זהה למספר רב של ערים שימסור שבט אחר, וכך נשמר האיזון [רמב"ן, ספורנו, הטור הארוך]. מנגד, יש המציינים כי מבחינה היסטורית, כמעט כל השבטים נתנו בפועל בדיוק ארבע ערים כל אחד, והפער שעליו מדבר הפסוק בא לידי ביטוי רק בשבט יהודה שנתן שמונה ערים, לעומת שבט שמעון שנתן עיר אחת בלבד [העמק דבר].
אופן ביצוע ההפרשה בפועל נלמד מן המילים אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ... יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם. השימוש במילה אִישׁ ולא במונח הכללי "מטה", מצביע על כך שהאחריות הוטלה אישית על נשיא השבט. הנשיא נדרש להפריש את ערי הלויים מתוך כלל נחלת השבט עוד בטרם חילק את הקרקעות למשפחות השונות. פעולה מקדימה זו נועדה למנוע בלבול וסכסוכים פנימיים, שהיו עלולים להיווצר לו היו דורשים ממשפחה מסוימת לוותר על עיר שכבר עברה לבעלותה [העמק דבר].