רוצח בשגגה המקבל מקלט נהנה מהגנה כל עוד הוא שוהה בתוך העיר, אך יציאה מגבולותיה משנה את מעמדו לחלוטין ומפקירה את חייו.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם מצביעות על כך שפעולת ההריגה אינה חובה, אלא רשות הנתונה בידי גואל הדם [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. עם זאת, מתעוררת השאלה מדוע התורה כופלת את התואר "גואל הדם" בפסוק פעמיים. יש המבארים כי האזכור הראשון מתייחס לקרוב המשפחה המקורי, שעושה מצווה בפעולתו. האזכור השני, הצמוד לפועל רציחה, מרחיב את המושג וכולל כל אדם שלוקח על עצמו לנקום את דם הנרצח. עבור אדם זר זה ההריגה אינה מצווה אלא רשות בלבד, ולכן משתמשת התורה בפועל וְרָצַח [מלבי"ם].
בביאור המילים אֵין לוֹ דָּם קיימות שתי גישות. גישה אחת מפרשת כי המילים מוסבות על גואל הדם, כלומר שהוא נקי מאשמה ואינו נושא בעונש על שפיכות הדמים [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קובעת כי המילים מתייחסות לרוצח עצמו. מרגע שיצא מחוץ לגבולות עיר המקלט, הוא נחשב לאדם מת שאין לו דם, וההורג אותו נחשב כמי שהורג גופה [רש"י, שד"ל, הכתב והקבלה].
מתוך תפיסה זו נגזרת הלכה גם לגבי אדם אחר שאינו פועל כגואל הדם. בעוד שלגואל הדם ישנה רשות לפגוע ברוצח, לאדם רגיל אסור לכתחילה להרוג אותו. עם זאת, אם אדם זר עבר והרג את הרוצח מחוץ לעיר המקלט, הוא פטור מעונש, משום שבסופו של דבר הרג אדם שכבר נחשב כמת [הכתב והקבלה, תורה תמימה].