הענקת הערים והמגרשים ללויים נועדה לספק להם תשתית ראויה לניהול שגרת חייהם, תוך התייחסות מדויקת לצרכיהם הפיזיים והכלכליים. הציווי וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת מגדיר את ייעודן המוחלט של הערים למגורים בלבד, ואין ללויים רשות לשנות את ייעוד העיר ולהפכה לשטח פתוח [העמק דבר].
סביב הערים ממוקמים המגרשים, אשר נועדו לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם. חלוקה זו מתייחסת לסוגי החיות השונים: הבהמות מיועדות למשא ולרכיבה, ואילו הרכוש מתייחס לצאן ולבקר הרועים בשטח [ספורנו]. שטח זה, המיועד לבהמות ולרכוש, מתייחס לרדיוס הפנימי של המגרש, המשתרע על פני אלף אמות [העמק דבר].
עיקר הדיון הפרשני נסוב סביב המילים וּלְכֹל חַיָּתָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לפשט הדברים – סיפוק כל צרכי מחייתם השוטפים. עם זאת, הפרשנים מציעים מספר רבדים למשמעות המילה.
ברובד החקלאי, המונח כולל גידולים ובעלי חיים שאינם בהמות משא או צאן, כגון כוורות דבורים ושובכי יונים [ספורנו]. בנוסף, מגרשים אלו, המשתרעים עד לרדיוס החיצוני של אלפיים אמה, נועדו לאפשר ללויים לגדל פירות וירקות לאכילה מיידית. אף על פי שהלויים מקבלים תרומות ומעשרות, אלו ניתנים להם רק לאחר ייבוש ועיבוד. המגרש מאפשר להם ליהנות מתוצרת טרייה מיד עם תלישתה, מצב המוגדר כ"חי" [העמק דבר].
ברובד של בריאות ואיכות חיים, הפרשנים מציינים כי חיות הבר כבר כלולות במושג "בהמה", ולכן חַיָּתָם מתפרש מלשון חיוּת ובריאות הגוף. באופן ספציפי, הכוונה היא לצורך החיוני בכיבוס בגדים. שמירה על ניקיון הבגדים נחשבת לצורך קיומי בסיסי, שכן לבוש מלוכלך גורם לסבל, לגירודים ולמחלות גוף [בכור שור, תורה תמימה, רש"ר הירש].
ברובד ההלכתי והרעיוני, הדגש על השורש ח.י.ה בא ללמד שהמגרשים ניתנו אך ורק לצרכי החיים, ולכן חל איסור מוחלט להקים בהם בתי קברות. לוי שנפטר נקבר מחוץ לתחומי ערי הלויים ומגרשיהם [חזקוני, משכיל לדוד, תורה תמימה, רש"ר הירש]. התוספת של המילה וּלְכֹל באה לרבות ולהתיר כל שימוש אפשרי במגרש שנועד לטובת החיים, בעוד שהמילה חַיָּתָם נועדה למעט ולהוציא מכלל זה אך ורק את קבורת המתים [אור החיים]. החריג היחיד להלכה זו הוא רוצח בשגגה שגלה לעיר המקלט ומת בתוכה, אשר נקבר בתוך העיר עצמה [אור החיים, תורה תמימה, רש"ר הירש].