ציון המיקום בערבת מואב (כאשר האות בי"ת הראשונה במילה זו מנוקדת בדגש [מנחת שי]) רגע לפני הכניסה לארץ, מעורר את תשומת לב הפרשנים, שכן מיקום זה כבר הוזכר קודם לכן. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהדברים נאמרים למשה בעיתוי זה, סמוך לפטירתו, מתוך מטרה לנחם אותו ולדבר על לבו.
משה היה עצוב ודואג מכך שעמל ארבעים שנה להוציא את ישראל ממצרים, אך לא יזכה להיכנס לארץ, לכבוש אותה ולהנחילה, וחשש שיהושע הוא שייזכר כמי שעשה זאת. לכן, ה׳ מנחם אותו ומוסר לו דווקא עתה את כל הציוויים הקשורים לארץ – גירוש האויבים, קביעת הגבולות, חלוקת הנחלות והקצאת ערי המקלט וערי הלוויים. בכך שמשה מצווה על כך בעצמו, הדבר נחשב כאילו הוא חצה את הירדן וביצע זאת, והפעולות ייזקפו לזכותו [אברבנאל].
זווית נוספת לצער של משה נוגעת לשבטו, שבט לוי. בני ישראל עמדו לחצות את הירדן ולרשת נחלות, ואילו שבט לוי לא קיבל חלק ונחלה כירושת עולמים. ה׳ מרגיע את משה ומצווה על בני ישראל לתת ללוויים ערים לשבת. הכוונה היא לערים בנויות ומוכנות, כדי שהלוויים לא יצטרכו לטרוח בבנייה ויוכלו להתפנות ללימוד תורה ולהוראת המשפטים לעם ישראל. פיזור הלוויים בין כל השבטים נועד גם כדי לשמר את תחושת האחווה בעם ולא לנתקם משאר ישראל [שפתי כהן].
במסגרת ציווי זה, הונחו ישראל לתת ללוויים גם מגרש, שהוא שטח פתוח של אלף אמה מחוץ לעיר, המיועד לבהמות ולרכוש, כדי להבטיח את פניותם לעסק התורה [שפתי כהן]. שטח זה הוגדר גם עבור "חייתם", כלומר לצורכי החיים של הלוויים, ומכאן נלמד שאין קוברים מתים בשטח המגרש [אברבנאל]. הערים ניתנו ללוויים כעין פיקדון מושאל, ולא כנחלה מוחלטת שאם תיהרס יחויבו לבנותה מחדש [שפתי כהן].