חשבתם פעם איך זה מרגיש לעבוד קשה מאוד על משהו חשוב, אבל בסוף מישהו אחר זוכה לסיים אותו? זה בערך מה שהרגיש משה רבנו רגע לפני שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל.
בני ישראל חנו בערבת מואב, ממש על הגבול, רגע לפני הכניסה לארץ. משה היה קצת עצוב ודואג. הוא עבד קשה במשך ארבעים שנה כדי להוציא את העם ממצרים ולהוביל אותם במדבר, והנה הוא לא יזכה להיכנס לארץ, לכבוש אותה ולחלק אותה לשבטים. הוא חשש שכולם יזכרו רק את יהושע כמי שעשה את כל הדברים הגדולים האלו.
כדי לנחם את משה ולשמח אותו, ה׳ מוסר לו דווקא עכשיו את כל המצוות שקשורות לארץ, כמו גירוש האויבים, קביעת הגבולות וחלוקת השטחים. בגלל שמשה הוא זה שמלמד ומצווה את העם על הדברים האלו, זה נחשב כאילו הוא בעצמו חצה את הירדן ועשה הכל, והזכות הזו נשארת שלו לתמיד.
סיבה נוספת לדאגה של משה הייתה קשורה למשפחה שלו, שבט לוי. כל השבטים עמדו לקבל חלקת אדמה משלהם בארץ, אבל שבט לוי לא קיבל נחלה רגילה. ה׳ מרגיע את משה ומצווה על שאר בני ישראל לתת ללוויים ערים שלמות ומוכנות למגורים. הסיבה שהערים כבר בנויות היא כדי שהלוויים לא יצטרכו לעבוד קשה בבניית בתים, ויוכלו להקדיש את כל הזמן שלהם ללימוד תורה וללמד את המשפטים לכל עם ישראל. הלוויים גרו בערים שפוזרו בין כל השבטים, וזה עזר לשמור על חברות ואחווה בין כולם, כדי שהלוויים לא יהיו מנותקים משאר העם.
מסביב לכל עיר כזו, בני ישראל נתנו ללוויים גם מגרש. זהו שטח פתוח וגדול מחוץ לעיר שנועד לבהמות ולרכוש שלהם, כדי שיהיה להם כל מה שהם צריכים והם יוכלו ללמוד תורה ברוגע. השטח הזה הוגדר ככזה שנועד עבור חייתם, כלומר לצורכי החיים של הלוויים, ולכן למדו שאסור לקבור מתים בשטח הזה. הערים והמגרשים ניתנו ללוויים כמו פיקדון או הלוואה מיוחדת משאר השבטים, כדי שיוכלו לחיות בהן בשלווה ולעשות את תפקידם החשוב.