חשבתם פעם איך שופטים יודעים אם מישהו פגע באדם אחר בכוונה או שזו הייתה רק תאונה? התורה מלמדת אותנו שכאשר קורה מקרה קשה, אסור לשפוט מהר. בית הדין חייב לחקור את הפרטים בזהירות רבה ולוודא בדיוק מה קרה.
כאשר אדם פוגע בחברו בעזרת אבן, התורה קוראת לזה בְּאֶבֶן יָד. הכוונה היא לאבן שאפשר לאחוז בתוך כף היד. זו אינה אבן קטנה מדי, אך גם לא סלע ענק שמונח על האדמה. עצם העובדה שהאדם הרים והחזיק את האבן בידו, מראה שהוא עשה פעולה מכוונת.
אבל רק להחזיק את האבן זה לא מספיק כדי לקבוע אשמה. השופטים צריכים לבדוק שהאבן היא כזו אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ. כלומר, הם שוקלים ומודדים את האבן כדי לוודא שהיא באמת מספיק גדולה וכבדה כדי לגרום לנזק כה חמור.
בנוסף לכך, בית הדין בודק את כל מה שקרה מסביב. השופטים בודקים מאיזה מרחק האבן נזרקה, עד כמה הזורק היה חזק ביחס לנפגע, ובאיזה מקום בגוף האבן פגעה, כי פגיעה במקום רגיש אינה דומה לפגיעה ברגל.
רק אם אחרי כל הבדיקות המדויקות האלה מתברר מעל לכל ספק שהאדם התכוון לפגוע והשתמש באבן מסוכנת, התורה קובעת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. המילים האלו מלמדות שאותו אדם אכן אשם במעשה החמור שעשה, והוא ייענש על ידי בית הדין בצדק וביושר, גם אם פגע באדם בדרכים עקיפות.