שבט לוי הובדל משאר השבטים ולא קיבל נחלה חקלאית בארץ ישראל, אך ככל אדם, בני השבט נזקקו למקום מגורים מוסדר. הציווי המופיע כאן מייסד מערכת של תכנון עירוני וסביבתי עבור הלויים, המאזן בין היעדר הנחלה שלהם לבין צורכי הקיום הבסיסיים.
השימוש במילה צַו נועד לזרז את בני ישראל, שכן מסירת חלקים מנחלתם הפרטית לטובת הלויים עשויה הייתה להיתפס כחיסרון והפסד [העמק דבר]. מסירה זו צריכה להיעשות בבחינת מתנת חסד, בדומה לאחריות הקהילתית לפרנס את מי שאין ידו משגת [אור החיים]. אגב, הקצאת ערי מגורים ייעודיות למעמד מובחן, כגון כוהנים או אנשי צבא, הייתה תופעה מוכרת גם בעמים אחרים בעולם העתיק [אם למקרא].
ההדגשה על כך שאלו עָרִים לָשָׁבֶת באה ללמד שאף על פי שאין ללויים נחלה, בית דירה הוא צורך אנושי הכרחי [בכור שור, חזקוני]. מכיוון שפרנסתם של הלויים מבוססת על כספי המעשרות שהם מקבלים מהעם, הם אינם זקוקים לשדות וכרמים רחבי ידיים, ולכן הערים שהוקצו להם היו לרוב ערים בינוניות בגודלן [רלב"ג]. יתרה מזאת, הערים הללו היו חייבות להיות ראויות ומתאימות מיסודן למגורי אדם [אור החיים].
לצד אזור המגורים, הצטוו ישראל להקצות ללויים גם וּמִגְרָשׁ. המגרש הוא שטח פתוח, ריק ופנוי המקיף את העיר מחוצה לה [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ]. המילים תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם בסוף הפסוק מלמדות שאם לעיר מסוימת לא היה מגרש טבעי, קיימת חובה אקטיבית על בני ישראל לייצר ולהקצות שטח כזה עבורם [העמק דבר]. המילה מתוך הפסוק "סביבֹתיהם" מדגישה ששטחי המעטפת הללו ניתנים ללויים כרכושם המוחלט, ממש כמו העיר עצמה [רש"ר הירש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמגרש נועד בעיקרו לנוי העיר, וכן כדי לספק מרחב לבהמות, לרכוש ולחיות של הלויים. על שטח זה חלו חוקי תכנון ובנייה נוקשים: נאסר לחלוטין לבנות בו בתים, לנטוע בו כרמים או לזרוע בו תבואה.
באשר למידותיו של השטח הפתוח ולחלוקתו, קיימת הבחנה בין אזורים שונים מחוץ לעיר. בעוד שאלף האמות הסמוכות לעיר נשמרו כשטח ריק לחלוטין לשם נוי, אלף האמות החיצוניות יותר הוקצו בכל זאת לשדות ולכרמים, אף על פי שהכתוב מכנה את המרחב כולו בשם הכולל "מגרש" [רמב"ן בשם רבותינו ורש"י]. [רמב"ן] מוסיף על דרך הפשט כי מדובר בתכנון הנדסי מדויק, שבו העיר ממוקמת במרכזו של ריבוע, והשטחים נמדדים ממנה החוצה לכל עבר באופן שווה, כך שנוצרת אחוזה מרובעת וסימטרית.
להלכות אלו של ערי הלויים הייתה השפעה מכרעת על איכות הסביבה ועל אופייה של החברה. האיסור לבנות ולזרוע במגרש יצר חגורת ירק בלתי ניתנת לפריצה סביב העיר, ומנע את התרחבותה על חשבון השטחים הפתוחים. כתוצאה מכך, כאשר האוכלוסייה גדלה, לא ניתן היה להרחיב את העיר הקיימת מעבר למגרשיה, והיה צורך להקים ערים חדשות. תכנון זה שמר על איזון אקולוגי קפדני ועל אופייה הייחודי של האוכלוסייה [ברכת אשר על התורה].