במדבר, פרק ל״ה, פסוק ב׳

מכיוון ששבט לוי לא קיבל נחלה חקלאית, יש לזרז ולדרוש צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל להפריש משטחיהם הפרטיים וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם מקומות מחיה מתוך אחריות קהילתית. הקצאת עָרִים לָשָׁבֶת מספקת את הצורך האנושי הבסיסי בקורת גג, ולרוב הוקצו יישובים בינוניים הראויים למגורים, שכן פרנסת הלויים מבוססת על מעשרות ולא על חקלאות. בנוסף למבנים, חובה להקצות שטח פתוח וריק, שהוא וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם, ואם אינו בנמצא יש לייצרו במיוחד, כפי שמלמד הציווי תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. מרחב זה ניתן ללויים כרכושם המוחלט ונועד לנוי העיר ולצורכי בהמותיהם, תוך תכנון הנדסי קפדני האוסר לחלוטין על בנייה בשטח הסמוך לעיר. הגבלה זו יצרה חגורת ירק שמנעה את התרחבות הערים על חשבון השטחים הפתוחים ושמרה על איזון סביבתי.