במדבר, פרק ל״ה, פסוק ל׳

אדם שהרג אדם חי, כלומר כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ, יוצא להורג רק לְפִי עֵדִים המאשרים בבית הדין שהמעשה נעשה במזיד ולאחר התראה. הפועל יִרְצַח מתאר כאן את הוצאתו להורג של הפושע בידי שליח בית הדין או גואל הדם, וזאת לאחר שהענישה קיבלה אישור משפטי ואינה בגדר לקיחת החוק לידיים. בשל חומרת דיני הנפשות והסכנה שבהרשעת שווא, וְעֵד אֶחָד אינו מספיק כדי להרשיע, גם כאשר קיים חשד כבד. ההוראה לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת אוסרת על העד להשתתף בדיוני בית הדין, ויש המסבירים שהאיסור מוחלט מחשש לאינטרס אישי שלו. לעומת זאת, אחרים מדייקים מהמילה לָמוּת שהעד מנוע רק מללמד חובה על הנאשם בגלל חוסר האובייקטיביות שלו כמי שראה את המעשה, אך מותר לו להשמיע טענות לזכותו.