במדבר, פרק ל״ה, פסוק ל״א

רציחה היא העבירה החמורה ביותר בין אדם לחברו, ולכן קובעת התורה וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר, כלומר אין לאפשר לרוצח במזיד לפדות את עצמו מעונש המוות באמצעות תשלום ממון. בניגוד לדינים אחרים שבהם ניתן להמיר עונש גופני בפיצוי כספי, מודגש כי לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אין כל אפשרות לכפרה ממונית, שכן מערכת המשפט היא אלוהית ולשופטים אין סמכות למחול על הפשע. המילים אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת מציינות כי מרגע שנגזר דינו, הרוצח נחשב מבחינה הלכתית כאדם מת שהביא את העונש על עצמו בשל רשעותו. עונשו של הרוצח מוחלט כִּי מוֹת יוּמָת, וה' ידאג להמיתו בכל מקרה, עיקרון שחל גם על רוצח בשגגה שאינו יכול לשלם כדי לקצר את זמן גלותו.