קביעת אשמה ברצח בזדון אינה נשענת רק על עצם תוצאת המוות, אלא דורשת חקירה משפטית מדוקדקת של כלי המשחית, עוצמת המכה ונסיבות האירוע. התורה מגדירה כאן את התנאים המדויקים שבהם הכאה באבן נחשבת לרצח המחייב עונש מוות.
הגדרת כלי הרצח נפתחת במילים בְּאֶבֶן יָד, וישנן מספר גישות להבנת מונח זה. הפירוש המילולי והפשוט הוא אבן הניטלת ומוחזקת ביד [שד"ל, נתינה לגר, הכתב והקבלה]. מבחינת גודלה, מדובר באבן שאינה קטנה מדי אלא כזו הממלאת את כף היד או משמשת ככלי עבודה [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מסבירה שהתורה הדגישה את המילה "יד" כדי ללמד שהכלי צריך להיות מיטלטל. אם מדובר באבן ענקית המונחת על הקרקע שהרוצח דחף או הפיל על הקורבן, הדבר דורש בחינה משפטית שונה כדי להוכיח כוונת זדון, בניגוד לאבן המוחזקת ביד שמעידה בבירור על פעולת הכאה [שד"ל]. על דרך הדרש, המילה "יד" רומזת לידם של העדים שתוכה ברוצח כדי להמיתו כעונש על מעשיו [שפתי כהן].
התנאי המרכזי לחייב את המכה מיתה הוא אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ, כלומר, על בית הדין לאמוד ולוודא שיש באבן שיעור משקל וגודל שמספיק כדי להרוג אדם [רש"י, צפנת פענח]. תנאי זה ייחודי לאבן ולעץ, בניגוד לכלי ברזל שממיתים בכל גודל שהוא, אפילו אם מדובר במחט קטנה [שפתי כהן, נתינה לגר]. עם זאת, אם הכהו באבן ענקית, אין צורך באומדן זה, שכן ברור מאליו שיש בה כדי להמית [קיצור בעל הטורים].
הפרשנים עומדים על הכפילות לכאורה בפסוק: אם התורה כבר דורשת שהאבן תהיה כזו אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ, מדוע הוצרך הכתוב לציין גם בְּאֶבֶן יָד? מתוך שאלה זו, מתגבשת הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, ולפיה בית הדין נדרש לערוך מערכת שלמה של אומדנות ולא להסתפק רק בבדיקת גודל האבן.
ראשית, יש לבחון את המקום בגוף שבו פגעה האבן, שכן מכה בלב אינה דומה למכה בירך [רלב"ג, משכיל לדוד, מלבי"ם]. שנית, האבן חייבת להיות קטלנית באופן מוחלט וברור, ולא כזו שהרגה רק בגלל צירוף מקרים של מזג אוויר או מצב בריאותי רגיש של הקורבן [גור אריה].
מעבר לכך, המילים בְּאֶבֶן יָד מלמדות שיש לאמוד את כוח היד של המכה ואת עוצמת הזריקה. בית הדין מודד את המרחק שממנו נזרקה האבן, שכן אבן שנזרקת ממרחק של שתי אמות פוגעת בעוצמה רבה בהרבה מאבן שנזרקת ממרחק של עשר או מאה אמות. בנוסף, נבדקים כוחו הפיזי של ההורג אל מול כוחו של הנהרג [תורה תמימה, מזרחי, הכתב והקבלה, מלבי"ם, דברי דוד]. דעה נוספת גורסת שהכפילות באה ללמד שהאבן צריכה להיות גדולה מספיק כדי להרוג גם בהכאה ישירה מקרוב וגם בזריקה מרחוק [שפתי חכמים].
בסופו של דבר, אם כל התנאים הללו מתקיימים, הפסוק חורץ את הדין: רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. כפל הלשון בסיום הפסוק בא לרבות וללמד שגם אם הרוצח לא הכה את הקורבן ישירות באבן שבידו, אלא הרגו בדרכים עקיפות, כגון שגלגל עליו סלעים או עמודים, הוא עדיין נחשב לרוצח וחייב מיתה [תורה תמימה, מלבי"ם].