התורה מגדירה את התנאים המדויקים שבהם אדם שהרג בשוגג חייב לגלות לעיר מקלט. הקריטריונים בוחנים את כיוון הפעולה הפיזי, את מידת המודעות החזותית של הפוגע, ואת מערכת היחסים בין המעורבים, כדי להבחין בבירור בין תאונה בלתי נמנעת, רשלנות המחייבת ענישה, ורצח בכוונה תחילה.
המילים או בכל אבן אשר ימות בה חסרות פועל מבחינה תחבירית, ולכן הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא שהכה את ההרוג באבן שיש בה כדי להמית [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה].
התנאי הראשון לגלות הוא שהמעשה נעשה בלא ראות. כלומר, המכה לא ראה את האדם שנזדמן למקום ולא ראה את רגע ההכאה עצמו [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, שפתי חכמים, מזרחי]. מתוך ביטוי זה נלמדת הבחנה משפטית: אדם עיוור שהרג פטור מגלות, שכן חוסר הראייה שלו הוא מצב תמידי והמעשה נחשב כתאונה ואונס. לעומת זאת, אדם שהכה בחשכת הלילה חייב לגלות, משום שבאופן טבעי יש לו יכולת לראות, והיה עליו לנקוט באמצעי זהירות [תורה תמימה].
התנאי השני נלמד מהמילים ויפל עליו. הפרשנים מסכימים כי הפועל המעיד על נפילה מגביל את עונש הגלות אך ורק למקרים שבהם המכה ניתנה בדרך ירידה, כגון אדם שגילגל חפץ כבד כלפי מטה, שילשל חבית או ירד בסולם ונפל. במצבים אלו, טבעו של משא כבד ליפול במהירות, ודרכו של אדם להסתכל קדימה ולמטה, ולכן חוסר זהירות נחשב לרשלנות המחייבת גלות. מנגד, אם המוות נגרם בדרך עלייה למשל חבל שנקרע בזמן משיכת דלי למעלה, או אדם שנפל לאחור בזמן טיפוס על סולם הפוגע פטור מגלות. מקרה כזה נחשב לאונס, שכן אין זה מצב שכיח ואין דרכו של אדם להסתכל לאחוריו בזמן עלייה [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, שפתי חכמים, רש"ר הירש, בכור שור, חזקוני, מזרחי].
באשר למילים והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מתייחסת לרוצח עצמו. כדי לקבוע שההריגה הייתה בשגגה, יש לוודא שאין סיבה נראית לעין לחשוד בו [ביאור שטיינזלץ]. ההפרדה לשני תנאים מלמדת כי לא אויב לו מתייחס למצב הלב, שניכר בכך שהפוגע אינו שמח לאחר מות הקורבן, ואילו ולא מבקש רעתו מעיד שאין לו עבר ידוע של ניסיונות להרע לאותו אדם [העמק דבר].
הגישה השנייה טוענת כי תיאור זה אינו עוסק ברוצח אלא בשופטים. מאחר שהפסוק מנוסח בלשון הווה ולא בלשון עבר, ומופיע בסמיכות לפסוק הבא העוסק בעדת הדיינים, נלמד מכאן אזהרה חמורה למערכת המשפט. אסור לדיין לדון אדם שהוא שונא, וכן אסור לשני דיינים ששונאים זה את זה לשבת יחד באותו הרכב דין. השנאה האישית עלולה לגרום לכל אחד מהם לנסות לסתור את דברי חברו, מה שיוביל להטיית הדין ולפגיעה בנאשם [תורה תמימה, הכתב והקבלה, מלבי"ם].