קרה לכם פעם שעשיתם טעות גדולה ובלי כוונה פגעתם במישהו אחר? התורה מלמדת אותנו איך מתייחסים לאדם שגרם לאסון כזה בטעות, ומתי הוא צריך ללכת לעיר מקלט. קודם כל, המילים או בכל אבן אשר ימות בה מסבירות שמדובר במקרה שבו האדם פגע בחברו עם אבן גדולה או חפץ כבד שיכול באמת לפגוע. בנוסף, המילים בלא ראות מגדירות שהפוגע פשוט לא ראה את האדם השני שעמד שם, ולכן ברור שזה לא נעשה בכוונה.
יש כאן עוד כלל מעניין מאוד שמסתתר במילים ויפל עליו. התורה קובעת שהאדם הולך לעיר מקלט רק אם החפץ נפל מלמעלה למטה. למשל, אם מישהו גלגל חבית כבדה במורד הרחוב או הפיל כלי עבודה בזמן שירד מסולם. למה? כי כשאנחנו עושים פעולות כלפי מטה, אנחנו צריכים להסתכל לאן דברים נופלים ולבדוק שאין שם אף אחד. אם לא הסתכלנו, לא נזהרנו מספיק. לעומת זאת, אם מישהו משך דלי מים למעלה והחבל פתאום נקרע, הוא פטור מגלות, כי אנשים לא רגילים להסתכל אחורה כשהם מושכים משהו למעלה וזו תאונה שאי אפשר היה למנוע.
בסוף, כדי להיות בטוחים לחלוטין שזו הייתה רק תאונה, התורה מוסיפה את המילים והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו. הכלל הזה בודק את הקשר בין שני האנשים. אנחנו מוודאים שהאדם שפגע לא שנא את האדם השני, מעולם לא ניסה להרע לו בעבר, והוא באמת עצוב ממה שקרה. כך יודעים בוודאות שזאת הייתה טעות מוחלטת ולא מעשה שנעשה בכוונה.